תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רמה

נולד הספק, משא"כ בדבר שאפי' היה רק אחד היה לנו ספק גם מבלעדי התערובות כההיא דפסחים הנ"ל לא שייך בטול. וכן כתב גם הפמ"ג כמו שזכרנו בפרק זה לעיל ועיין עוד בחו"ד סי' ק"צ ס"ק כ"ט מש"כ בענין תולין הקלקלה במקולקל, ויש לי שם בדבריו אריכות דברים אבל אין כאן מקומו וקצרתי מאוד: פרק י"ד

כבר הבאתי לעיל פרק ד' דהאחרונים הקשו על קושית התוס' סוף מעילה שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב, דמאי קושיא היא זו הרי קיי"ל דממונא לא בטיל כדאיתא בביצה (דף ל"ח ע"ב) עיי"ש, והבאתי שם שהשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד הוכיח מזה דהקדש אין לו דין ממון רק דין איסור, ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מהש"ס דנדרים (דף נ"ח) ר"ש אומר כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש לא נתנו בהם חכמים שיעור ופירש"י והר"ן דהקדש יש לו מתירין ע"י פדיון, אלמא דרק מטעם דשיל"מ לא בטיל הקדש אבל דין ממון אין בו, וכן יש להביא ראיה מהא דמס' ערלה פ"ג מ"ג האורג מלא הסיט וכו' ובמוקדשין מקדשין בכל שהן, ומפרש לה הראב"ד בהשגות ברמב"ם פ"ג מה' בכורות והובא בתויו"ט שם במקומו דהטעם דלא בטיל בקדשים בכל שהן משום דהוה דשיל"מ, וכ"כ שם הרמב"ם בפיהמ"ש שם, ומקור דבריהם הוא בירושלמי דערלה דשם מפורש הכי, ומדאמרי הטעם דלא בטיל משום דהוה דשיל"מ דהוא רק מדרבנן לא בטיל ולא קאמרי דלא בטיל מטעם ממונא דמה"ת לא בטיל, אלא ע"כ דאין בהקדש דין ממון, ומ"מ לא נוכל להעצים עינינו דכמה מקומות בש"ס בפשטן מורה דבהקדש דין ממון יש ג"כ, שהרי בברכות (דף ל"ה ע"א) אמרינן כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל והוא ע"פ מה דקאמר שם ע"ב דכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה, משמע דמעילה מטעם גזל גבוה הוא, ועיין בב"ב (דף פ"ח ע"ב) דאמרינן שם קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים מעילה לחטא וזה הקדים חטא למעילה ע"ש משמע מכל זה דהקדש מטעם ממון הוא וכשנהנה מהקדש הוא ענין גזל כעין גזל הדיוט, אלא דיש להעיר לכאורה דא"כ כיון דקיי"ל דבן נח מצווה על הגזל א"כ היה בדין שיתחייבו עכו"ם מיתת סייף על גזל ומעילת הקדש נמי, ולפי"ז קשה מפסחים, (דף ע"ג ע"א) דפריך אהא דהשוחט בשבת לעכו"ם בחוץ חייב מאי תיקן. ומשני תיקן להוציא מידי אבר מן החי ופירש"י דהתיקון הוא לבני נח עיי"ש, ואמאי קרי לה תיקון הא עדיין נשאר באיסורו לב"נ משום דאכתי הוא הקדש כמבואר ברש"י בקדושין (דף נ"ז ע"ב) ע"ש, אמנם באמת אין כאן קושיא כל עיקר דודאי שפיר תיקן להוציא מידי אבר מה"ח לב"נ, ואי דהקדש אסור משום גזל גם לעכו"ם מ"מ התם כיון דעתה אסור בהנאה לכו"ע וגם להקדש לא שוה כלום כיון שנשחט בחוץ דשוב גם אם עלה ירד, ממילא אין כאן מעילה גם לישראל ומכ"ש לעכו"ם דכמאן דחנקינהו דמי, ולישראל איכא מ"מ מעילה מדרבנן כקדשים שמתו, אבל לעכו"ם אין כאן שוב איסור כלל וזה ברור

ומאור הגולה הגרי"א בספרו עין יצחק שם האריך בזה והנני מעתיק כאן תמצית דבריו, וזהו תוכן דבריו דעיקר הדבר תלוי בגירסאות הראשונים ז"ל בביצה שם, דלגירסת רש"י ותוס' שהיא הגירסא שלפנינו מסיק הש"ס שם א"ל אביי לרב ספרא מאי קמדמית איסורא לממונא וכ דאף ביש לה תובעין איכא לאקשויא דלבטיל ברוב האיסור בהיתר וא"כ מוכח מזה דאף כשיש בו דין ממון מ"מ האיסור שבו בטיל, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' סוף מעילה דתבטיל פרוטה של הקדש פי' האיסור שבו ולא יצטרך להביא קרבן מעילה או אשם תלוי, אבל הרב המאירי ויש מפרשים שהובא בשיטה מקובצת שם יש להם גירסא אחרת וז"ל הרב המאירי שם, הגירסא כן היא א"ל אביי ולא שנייא ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין ולטעמיך הא דאמר ר"ח וכו' הכל הוא מדברי אביי עד לסוף דא"ל מאי קמדמית איסורא לממונא זהו דברי רב ספרא שאמר לאביי, וקוטב הדבר לגירסא זו הוא דאביי מחלק בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין דביש לו תובעין לא בטיל, ואף גבי נבלה בשחוטה אם יש לנבלה בעלים לא בטלה, אלא דסתם נבלה אין לה תובעין ואם יזדמנו תובעין בטלה דעתם, אבל מים ומלח שאין להם תובעין שהרי השאילה האשה לחברתה לכן בטלו, וא"ל רב ספרא מאי קמדמית איסורא לממונא וכו' דקא מסייע לר' אבא דדבר דעיקר תערובות שלו הוא איסור וכשנתערב יאמר עליו שנתערב איסור בהיתר, כגון בנבלה שאין אומרים בכזית נבלה שנתערב בהיתר ממון של פלוני נתערב עם ממונו של פלוני אלא נבלה נתערב עם היתר הלכך בטיל דאין הדבר תלוי בבעלים ובתובעין, אבל דבר שעיקר תערובות שלו הוא אינו איסור וכשנתערב אין אומרים איסור נתערב בהיתר אלא ממון פלוני נתערב בשל פלוני שאיסור הולכת התחומין רק נגרר אחריו, כגון מים ומלח לא בטיל אף דאיסור נגרר עמו היינו איסור תחומין, ומאי דאמר אביי אחר זה הטעם דלא בטיל מים ומלח גזירה וכו' אף דהשתא אתי שפיר דברי ר' אבא אלא דאביי הוה ס"ל ממון שאין לו תובעין בטיל ע"כ נחית לטעם אחר דשמא תעשה עיסה בשותפות וכו' עכ"ל המאירי, וכן הובא גירסא זו בשמ"ק בשם יש מפרשים וכן היא גירסת הבעל המאור

והיוצא לנו משיטת הראשונים ז"ל האלה וגירסתם דלאביי אם יש לנבלה תובעין אף לר"ח אינה בטילה, ובמים ומלח שם בטיל אף ע"ג דיש להו בעלים כיון דאין להם תובעין, ולרב ספרא העיקר תלוי באם האיסור לא הוה מחמת ממון חבירו אז בטיל, ואם האיסור הוה מחמת ממון חבירו אף באין לו תובעין אינו בטיל לרב ספרא, ולשיטה זו שפיר יש לתרץ קושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש שנפלה ברוב דחולין, דכיון דאיסור של הקדש הוא מטעם דנהנה ממון גבוה י"ל דלא בטיל בין לאביי בין לרב ספרא, דכאן הוה ממון שיש לו תובעין וגם האיסור בעיקרו הוא משום דהוה ממון גבוה לכו"ע לא בטיל ונשאר האיסור בתוקפו, והתוס' במעילה שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש אזלו לשיטתם בביצה שם דגרסי כגירסת רש"י, עיי"ש בתוס' ד"ה ה"נ דכי אית להו בעלים וכו' ובמהרש"א שם שכתב להדיא דגירסת התוס' היא כרש"י לא כבעל המאור, ולגירסתם שפיר הקשו דלמסקנא שם בטיל איסור שפיר אף אי הוה ממון שיש לו תובעין

ומ"מ יש לומר דאפי' לשיטת רש"י ותוס' בביצה וגירסתם שם דבטיל איסור אפי' היכא דהוא ממון חבירו, היינו דוקא באיסור הנולד משום קנין ממונו כמו התם באיסור תחומין שנולד רק משום קנין ממון חבירו, דעצם האיסור אינו מחמת ממון חבירו רק שהאיסור נולד מכח קנין חבירו בזה שפיר בטיל, למסקנת הש"ס שם, משא"כ באיסור התלוי בעיקרו משום ממון אחר כגון הקדש דהאיסור בעיקרו בא משום שאסור ליהנות מממון גבוה והאיסור אינו מצד אחר רק מצד עצם ממון של הקדש בזה לא מצינו בש"ס דביצה דלבטיל אף לפי המסקנא