תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רמב

פרק י"א

הנה הגיע לידי קונטרס כתב יד ר' יוסף דוד אב"ד דק"ק הארעדישץ ז"ל על אודות המרדכי דסוף חולין הנ"ל, והנני רואה נכון לפנינו להביא תמצית חידושו בזה ולהעיר עליו כיד ה' הטובה עלי וזה לשום, ואשר אחזה לי אני לומר כוונה אחרת בהמרדכי אשר בזה יתורץ כל הקושיות שהקשו עליו האחרונים וגם נבין בזה הסברא של חילוק המרדכי, אך נעתיק מתחילה דברי המרדכי כמה שהן ואחר נבין [עיין לעיל ריש פרק יו"ד שהבאתי לשון המרדכי] ולענ"ד דכל קושית המרדכי ותירוצו הוא רק אליבא דר"מ, דאליבא דרבנן אפשר באמת לתרץ כתירוץ המל"מ ע"פ הסוגיא דבכורות דלענין משא לא בטיל עיין מל"מ פ"א מה' משכב ומושב, רק לר"מ ע"כ אנו צריכין לומר דס"ל דגם לענין משא בטיל ולא ס"ל דטומאה כמאן דאיתה

דהנה שם בסוגיא איתא אראב"י בהמה שהפילה חררת דם וכו' דתני ר"ח דאינה מטמאה במגע ובמשא זע"ז לא פליג שום אדם, דהרי שם (דף כ"ג ע"ב) דאמר הלכה בכולה פרקא בר מפלוגתא, וקאמר הש"ס כמאן אי דראב"י הא משנת ראב"י קב ונקי, והקשו התוס' שם ד"ה אלא אדראב"י וכו' דהא רבנן פליגי עליה ע"ש, ועיין ברמב"ם פ"ד מה' בכורות דפסק כראב"י וכתב הלח"מ טעמיה משום דמוכח מהש"ס דליכא מאן דפליג אראב"י ע"ש, וא"כ ס"ל דגם ר"מ כראב"י גבי חררת דם דאינו מסמא לא במגע ולא במשא, ובגמ' בכורות (דף כ"ג פ"א) פריך אריב"ח דס"ל דנבלה שנתערבה בשחוטה בטלה רק למגע ולא למשא, מהא דחררת דם דבטלה גם למשא ומשני משום דהוה טומאה סרוחה, ופריך הניחא לבר פדא דאחר טומאה חמורה עד לגר שפיר דהא לא חזיא לגר, אלא לריו"ח דאמר עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא, מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר וגומר הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, וריו"ח למעוטי סרוחה מעיקרא ובר פדא ס"ל סרוחה מעיקרא לא צריך קרא עכלהג"מ, והקשו התוס' ד"ה ואידך דבע"ז משמע דלריו"ח סרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעט דהא ס"ל נותן טעם לפגם מותר וכו' ותירצו התוס' דלענין איסור אכילה סבר ריו"ח דלא צריך קרא דמעיקרא עפרא הוא, אבל לענין טומאה הוה אמינא דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה כמו שרץ וש"ז וזיבה עכ"ל, ור"מ ס"ל בע"ז (דף ס"ז ע"ב) דנו"ט לפגם אסור ודריש הך קרא לסרוחה מעיקרא לענין איסור אכילה, וא"כ כ"ש דס"ל לענין טומאה דאף שאינה ראויה לגר אפ"ה מטמאה, וא"כ ליכא לתרץ אליבא דר"מ דמשו"ה לא מטמא במגע משום דסרוחה כדמקשה הש"ס אדריו"ח, וע"כ צ"ל דבאמת ס"ל לר"מ דבטיל גם לענין טומאת משא וא"כ לר"מ שפיר מקשה המרדכי וליכא למימר תירוץ המל"מ

וכן מוכח גם בנדה (דף כ"ו ע"א) דר"מ ס"ל דגם לענין משא מבטיל בטיל, דשם בנדה ס"ל לר"מ גבי שליא בבית הבית טמא ורק הבית הפנימי אבל אם הוציאוהו לבית החיצון מודה ר"מ דטהור ע"ש, ולר"מ ע"כ הטעם שם משום בטול ברוב. דהתוס' הקשו שם באמת אליבא דר"י דאמר משום בטול ברוב נגעו בה דעכ"פ במשא ואהל ליטמא ואי דהוה טומאה סרוחה הא במת לא מהני מה דסרוחה, ותירצו כיון דהתם הטומאה היא משום מת שלם וכיון שנתבטל ברוב לא הוה מת שלם עכ"ד, ור"מ ודאי דלא ס"ל הטעם דמת שלם עיי"ש בחידושי הרשב"א מה דמפרש אהא דפריך מ"ט דר"ש ולא פריך מ"ט דר"מ משום דהמקשן נמי ידע דלר"מ הטעם לכלב, ואפ"ה פסק גבי נבלה בשחוטה משא לא בטיל, ולענין בהמה ששפעה חררת דם פסק דאינה מטמאה אף במשא, שהדברים סותרים זא"ו לפי הסוגיא דבכורות (דף כ"ג) דמסיק על ריו"ח בקושיא. ותירץ תיכף בעת יציאתו לאויר העולם. אבל ר"מ הא ס"ל דתיכף ביציאתו לאויר העולם לא נתבטל רק בבית החיצון א"כ לא שייך תירוצו דהא לא הוה סרוחה מעיקרא, וגם בגוף הסוגיא דנדה שם לגבי מת לא שייך סרוחה מעיקרא כמש"כ שם התוס', וגם אין לומר לר"מ הטעם משום מת שלם או בלבול צורה דהא זה הוה ג"כ תיכף בעת שנולדה השליא ואפ"ה ס"ל לר"מ דלא בטל ומטמא, ומ"מ ס"ל לר"מ דבבית החיצון נתבטל, וע"כ טעמיה משום דס"ל דגם לענין משא נתבטל וכמש"כ הרשב"א דס"ל לר"מ דבבית הפנימי יש כזית בפ"פ ע"ש, מכל זה ראיה דלר"מ גם לענין משא בטיל וס"ל לר"מ דטומאה כמאן דליתא, להכי מקשה המרדכי שפיר דמשמע דגם ר"מ לא פליג אהנך דינים דיבמה שרקקה דם וזב שראה קרי, ולר"מ מקשה כיון דגם ר"מ מודה לדינא דבטיל ברוב ברובא דאיתא קמן כמש"כ שם המרדכי מקודם מדכתיב אחרי רבים להטות ור"מ הא ס"ל דגם לענין משא בטיל, אחאי לא בטיל הרוק בדם והזיבה בקרי

ואליבא דר"מ שפיר מתרץ המרדכי דכיון דתחילת ביאתו לעולם בתערובות אינו בטיל לשיטתיה דר"מ, וסברתו וכונתו היא דמתחילה ס"ד דהמרדכי לר"מ דחייש למיעוטא לית ליה נמי דין בטול ברוב כלל, וחידש לן רבינו ברוך דאף ר"מ דחייש למיעוטא מה"ת מ"ח בדין בטול ברוב מודה דברובא דאיתא קמן מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא, וא"כ נבין שפיר סברתו בזה דכיון דכל הטעם דמודה ר"מ בבטול ברוב הוא משום דאיתיה קמן, א"כ כל זה שייך בניכר כל אחד בפ"ע מקודם והוה שפיר רובא דאיתא קמן, אבל אם תחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות היה א"כ הוה רובא דליתא קמן ולא אזלינן בתר רובא אליבא דר"מ ודמי ממש לקטן וקטנה דאף שידעינן בודאי דרוב קטנים אינם סריסים וכן רוב בהמות כשרות הן אפ"ה לא אזלינן בתריה אליבא דר"מ וה"נ בבא לעולם ע"י תערובות אף שההיתר הוא רובא מ"מ כיון שאינו ניכר מעולם בפ"ע הוה רובא דליתא קמן ולא בטיל לר"מ, ולהכי מקשה המרדכי אח"כ מהא דנדה שליא בבית כונתו ג"כ דשם ס"ל לר"מ נמי דבבית החיצון טהור א"כ ס"ל דבטיל, והקושיא היא מר"מ גופא, וע"ז מתרץ שפיר דהתם היה ניכר הוולד מקודם דהרי ס"ל לר"מ דבבית הפנימי טמא. א"כ ס"ל לר"מ דמתחילה היה ניכר הוולד להכי שפיר בטיל, ולא קשה שוב מה שהקשו מר"ש דלר"ש אינו ניכר שהרי לר"ש מודה המרדכי דבטיל גם מה שנולד מתחילת ביאתו לעולם בתערובות, דלר"ש רובא דליתא קמן נמי שפיר מבטל כרובא דאיתא קמן, ורק כל הקושיא היה אליבא דר"מ ואליבא דר"מ מתרץ המרדכי שפיר דלשיטתיה היה הולד ניכר מקודם שהרי מטמא בבית הפנימי, ולענ"ד נראה שזה אמת בכוונת המרדכי דאח"כ ג"כ דיבר רק אליבא דר"ח ע"ש, וכמו דמשמע מהגהת מרדכי שהעתקתי לעיל: