תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רלח

מ"ח) אם אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין בדבר של אותה העיר רחבה, ומרחץ ביהכ"נ ותיבה וספרים וכו', וקשה אמאי לא מבטיל חלק של היחיד ברוב היתר, ולא שייך לומר דהוה דשיל"מ ע"י שאלה דאינו בטיל, דהא בדשיל"מ בעינן שיהא ההיתר בידו וכיון שאחר הדירו הרי אין ביד המודר להתיר נדרו וכ"כ בשו"ת הגרע"א והביא שכ"כ גם המהרי"ט, וא"כ לא הוה לגבי המודר דשיל"מ ויבטיל חלק חבירו ברוב, וגם בקרקע שייך ביטול כל זמן שלא ניכר וכמש"כ החו"ד ביו"ד סי' ק"י סק"ו בשם הר"ש מקינון גבי נחל איתן כידוע, ואף למש"כ שם החו"ד בעצמו שם דקרקע כיון שהוא מחובר חשיב ולא בטיל כמש"כ רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) עיי"ש בחו"ד וכ"כ הרע"ב בתרומות פ"ט מ"ה עיי"ש, מ"מ עדיין קשה תיבה וספרים של בני העיר דמטלטלין אינהו למה אסורין להמודר, ובפרט להסוברין דבנולד האיסור אחר התערובות לא שייך לדון בזה דהוה דבר חשוב ולא בטיל מטעם חשיבות, ובאיסור שנתערב ברוב היתר הרי נהפך האיסור להיתר כביו"ד סי' ק"ט ובאו"ח ריש סי' תמ"ב דחמץ שנתערב ברוב אינו עובר עליו על בל יראה ועיין בפמ"ג לאו"ח שם, וגם לא הוה דשי"ל מתירין ע"י פדיה כדאיתא בנדרים (דף נ"ח) לענין הקדש דהרי קונם פרטי אין לו פדיון עיין נדרים (דף ל"ה) ועוד דהא אחר אינו יכול לפדות בפרוטה אם שוה יותר גם גבי הקדש כמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) ד"ה מתירין גמזיות, וא"כ למה אסור המודר בתיבה וספרים עכ"פ, אלא ע"כ לומר כהמרדכי דדבר הנאסר בתערובות שלא היה ניכר המבטל בפ"ע מעולם, לא שייך בה דין ביטול ברוב ולכן בהך דנדרים נמי כיון דהתם נמי נולד האיסור בתערובות ולא היה המבטל ניכר מעולם בפ"ע לא בטיל, ושפיר אסור המודר בדברים של אותה העיר, ואף דקודם הנדר היו כולן מותרין מ"מ כיון דמתחילת חלות האיסור לא היה המבטל ניכר בפ"ע בלא הבטל ע"כ אין בכח המבטל לבטל האיסור, וכעין זה ראיתי בחו"ד סי' ק"ו סק"א שכתב כעין זה על הך דאפשר לסוחטו אסור ע"פ דברי המרדכי הנ"ל וס"ל ג"כ כמה שכתבתי וכמו שהוכחתי מנדרים הנ"ל דלא כהכו"פ דלא נחית לזה, ולשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהמרדכי בזה וכמש"כ לעיל דבנדרים שם הא דלא בטיל הוא מטעם דממונא לא בטיל, דהרי הממון הוא של חבירו שהרי משו"ה יש בכחו לאסור על חבירו דבר שלו, וממונא דלא בטיל מבואר בסוף ביצה, ואף דבנתערב נבלה של חבירו ברובא דהיתר שלו מבטיל שפיר, שאני התם דאין הבעלים מעלין ומורידין לענין האיסור דכך הוא נבלה שיש לה בעלים כמו נבלה שאין לה בעלים או שלו דג"כ אוסרת ומטמאה, וכמש"כ השמ"ק סוף ביצה בכונת הש"ס דקאמר מאי קמדמית איסורא לממונא הובא לקמן, וכן תרומה דעולה בק"א נמי אין האיסור משום ממונא דכהן דאף אם התרומה היא של אותן הבעלים ג"כ שם תרומה עלה ולא תלוי שם תרומה בשם ממון חבירו משו"ה שפיר בטל, משא"כ נדר דהקונם חל רק משום שהוא ממון חבירו, משו"ה שפיר לא שייך ביטול דממונא לא בטיל, היוצא מזה דאחת משתי אלה מוכת מהך דנדרים, או דהנולד בתערובות לא בטיל וכהמרדכי או דאיסור שע"י ממון חבירו לא בטיל עכת"ד העין יצחק שם

ויש לי להעיר בעזה"ש על החו"ד סי' ק"י סק"ו שכתב וז"ל שם, הר"ש מקינון הוכיח דדבר שלא היה ניכר האיסור מעולם לא שייך קבוע דאל"כ יהיה אסור לכל העולם הזריעה משום נחל איתן ע"ש. ומשמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך ביטול, ונ"מ מי שאסר על עצמו קרקע ידועה מלזרע בנדר או בשבועה ושכח המקום דמותר מטעם ביטול ברוב [אם לא הוה דשיל"מ כצ"ל]. ואף שאינני כדאי לחלוק על דבריו מ"מ תורה וכו' כי לפענ"ד לא שייך ביטול קרקע בקרקע, דא"כ שדה שאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כמבואר באהלות אמאי מטמא נזיל בתר רובא, ועוד דבהדיא כתב רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות דמחובר לקרקע לא בטיל דהו"ל קבוע ומכ"ש קרקע עצמה דלא בטיל, ודו"ק עכ"ל, והנה קושיתו משדה שאבד בה קבר לענ"ד התם מטעם ספק טומאה ברה"י אתינן עלה דהללמ"מ הוא דטמא וא"כ מהתם אין ראיה דקרקע לא בטיל, ועיין בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ור"א מטהר עיי"ש, ואולם הראיה מרש"י בגיטין ודאי שהיא ראיה נכונה דקרקע בקרקע לא בטיל, ובאמת היא תוספתא מפורשת הביאה הר"ש במסכ' תרומות פ"ט מ"ה עיי"ש היטב, אכן לכאורה התוס' לא ס"ל הכי, דהנה התוס' בב"ק (דף ק"ב ע"א) ד"ה ה"ג בקונטרס וכו' פי' כל העצים בשביעית הוה פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית וכו' וא"ת ולר' יוסי איך מותרים עצים בא"י להסיק בהן תנור הרי יש בהן קדושת שביעית לאחר הביעור, וי"ל דבטילי בעצים דשאר שנים עכ"ל חזינן להדיא דעת התוס' דמחובר לקרקע שפיר בטיל, וכי תימא דהתוס' רק לר' יוסי כתבו כן דלדידיה מחובר לקרקע בטיל, אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דלא בטיל. זה אי אפשר דהרי א"כ יקשה מאי פריך הש"ס בגיטין שם מדר' יוסי אדר' יוסי מאגוזי פרך וכו' אהא דנטיעה של ערלה, נימא בפשוטו דמשו"ה קאמר ר' יוסי דגם במתכוין ללקט יעלו משום דס"ל דמחובר לקרקע אינו דבר חשוב, ואמת דלדעת התוס' הסוגיא דגיטין צריכה ביאור, ולא על החו"ד תלונתינו בזה רק על התוס' בעצמן איך יפרנסו סוגיא דגיטין וצ"ע

ומראש תמהתי מאוד על עיקר קושית התוס' דהרי תנן בשביעית פ"ט מ"ח בזה"ל, ועניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור עכ"ל המשנה, א"כ הרי ר' יוסי סובר דאחר עניים ואחד עשירים מותרים לאחר הביעור ולשיטתיה הרי קושית התוס' לקמ"ד, אבל שבתי וראיתי דהתוס' גרסי במשנה שם כדגריס הרמב"ם ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור, עיין ברמב"ם פ"ז ה"ג מה' שביעית וכן כתב להדיא בפיהמ"ש במס' שביעית פ"ה מ"ז כמו שהביא הכ"מ שם, ולא גרסי כגרסתינו שהיא גרסת רוב הראשונים ובתוכם בעלי התוס' בעצמן בפסחים פרק מקום שנהגו, משו"ה הקשו שפיר דאיך מותר ליהנות בא"י מעצים אחר הביעור אליבא דר"י הרי יש בהם קדושת שביעית, ואכתי יש להבין למה להו להתוס' להקשות איך מסיקין בא"י בעצים אחר הביעור דזה לא קשה כל כך. דאפשר לומר דההיסק גופא הוא הביעור, ואף שנהנה אחר כך הרי הנאתן אחר ביעורן וי"ל דבאופן זה שרי ליהנות, וע"כ לומר דקושיתם היא רק דהביעור צריך להיות תיכף ובפעם אחד ולא מעט מעט בכמה ימים, טפי הו"ל להקשות דאיך מותר לר"י ליהנות מעצים דא"י לעשות מהן כלים ולבנות מהן בנינים הרי יש בהם קדושת שביעית וצריכין ביעור, גם יש לעיין בנדרים (דף נ"ח ע"א) לענין גידולי שביעית בר"ן שם ובפי' הרא"ש שם שכתב וז"ל, ור"ש ז"ל פירש בפיהמ"ש