תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רלז

וכן פסקו הפוסקים ותו מה נעשה אם לאחר שהביאו כל ישראל שקליהם נודע לנו שאחד נעשה אח"כ מומר בודאי איך יקרבו קרבנות ציבור מתרוהל"ש, אלא ע"כ דבקרבן ציבור ובקרבן של שותפים לא איכפת לן אם אחד מהם נעשה מומר, כמו דבקרבן צבור לא איכפת לן לחטאת שמתו בעליה

ולולא מה שכתבתי בפרק הקודם היה אפשר לומר דגם בקרבן של שותפין פוסל חלקו של מומר את הקרבן, מאי אמרת א"כ האיך באין תמידין ומוספין משל ציבור שבתהל"ש ניחוש שמא הימר אחד דתו, הא לא קשיא דחלקו של מומר שבתרוהל"ש בטל בשקלים של כל ישראל, וכי תימא הא קיי"ל דממונא לא בטיל ואיך יכול להתבטל חלקו של מומר, אי משום הא לא איריא דהרי פסקינן בשו"ע ח"מ סי' רפ"ג דממון מומר הפקר הוא, וא"כ כיון שבא השקל ללשכה או אפי' ליד שליח בהיתר דאז עדיין לא הוה מומר, כשנעשה אח"כ מומר ונעשה ממונו ונכסיו הפקר שפיר נתבטל שקלו בשקליהם של כל ישראל דהפקר ודאי דעדיפא עוד מממון שאין לו תובעין דנמי בטיל כדאיתא בביצה (דף ל"ח ע"ב) כמו שנתבאר לעיל, אולם לפי מה שנתבאר בפרק הקודם הרי אם נעשה מומר בשעה שכבר היה שקלו בתרוהל"ש מיקרי נולד האיסור בתערובות ולא שייך ביה ביטול, א"כ קמה ראייתינו וגם נצבה, והשואל ומשיב דנשאר בצ"ע אפשר שהוא אזיל לשיטתיה דנולד בתערובות לא מיקרי רק כשנולד בתערובות בטבע הבריאה כמו שהבאתי דבריו לעיל פרק ב', אבל לפי מה שביארנו דאפי' אם נולד בתערובות שלא בטבע הבריאה נמי לא בטיל מוכרח ודאי דבקרבנות ציבור וה"ה של שותפין שותפות מומר אינו פוסל את הקרבן ודו"ק

וטעם הדבר יש לומר ע"פ מש"כ הרב דרך ים דהא דאריו"ח בזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והימר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, ויש להעיר למה נקט דוקא חטאת ולא בשארי קרבנות, וביאר הרב הנ"ל ע"פ מש"כ הריטב"א והרשב"א בסוכה, (דף ל"ג) מובא בפרמ"ג או"ח סי' תרמ"ו דדבר שבדיעבד כשר ורק לכתחילה פסול כשחוזר להכשירו לא אמרינן גביה כיון שנדחה ידחה, גם הצל"ח בפסחים (דף צ"ז ע"ב) כתב דמשו"ה לא חשיבי כל הקרבנות שאין דוחות את השבת לנראים ונדחים כשעבר עליהם השבת משום דבשבת גופא אם עבר והקריב ג"כ כשר ע"ש, והנה הא דאריו"ח דהוה דחוי באשר בשעה שהיה מומר אינו יכול להביא קרבן אף על מה שחטא בעת שהיה כשר, הביא המל"מ פ"ג ה"ח משגגות מרש"י פ"ק דזבחים דנפקא לן מע"ה פרט למומר כדאיתא פ"ק דחולין, דאע"ג דהאי קרא בחטא בעודו מומר איירי מ"מ ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דחזינן דמומר לאו בר קרבן הוא ממילא ידעינן שאינו יכול להביא בשעה שהיה מומר אף על מה שחטא בהיותו עוד כשר, שהתורה רוצה שלא יהא למומר כפרה, וכיון דקרבן בעי זריקה לשם בעלים דוקא, ולשם מומר אסור להקריב דלאו בר כפרה הוא, ממילא אין לנו שום עצה איך להקריב קרבנו דלשם הבעלים אי אפשר שהוא מומר ושלא לשם בעלים נמי אסור ונדחה הקרבן לגמרי, משו"ה ס"ל לריו"ח דגם כשחזר אח"כ בתשובה נמי א"א להקריב הקרבן ההוא דכיון שנדחה ידחה, אך כ"ז הוא בחטאת דשלא לשם בעלים גם דיעבד פסול, אבל בשארי קרבנות דאם הקריבן שלא לשם בעלים כשרין בדיעבד כדאיתא בריש זבחים, שפיר אמרינן דכשחזר בתשובה מקריבין קרבנו שהפריש בטרם שנעשה מומר, ולא אמרינן דכשנעשה מומר נדחה הקרבן וכיון שנדחה ידחה. דגם בשעה שהיה מומר הרי אם הכהן הקריב הקרבן שלא לשם בעלים כשר בדיעבד, וכל דכשר בדיעבד אינו קרוי נדחה כמש"כ הרשב"א והריטב"א

ובזה יתיישב שפיר קושית בן הגאון בעל ההפלאה בחידושיו לש"ס סוף ההפלאה לכתובות, בהא דמסקינן בנדה (דף מ"א) דאצטריך תרי קראי למוקצה ונעבד חד לבהמת חולין וחד לבהמת קדשים ואי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אצטריך בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דיכול לאוסרן כבזבחים (דף קי"ד), והקשה דלמ"ל קרא לבהמת קדשים כיון דלא משכחת רק במוקצה ונעבד מהבעלים עצמן דמאחר הרי אא"א דבר שאינו שלו, וא"כ להפוסקים דבעכו"ם בפעם אחד נעשה מומר, א"כ בלאו"ה נפסל הקרבן משום דהבעלים נפשו מומרין אחר ההפרשה כדאמר ריו"ח בזבחים (דף י"ב) הנ"ל וזולת הנ"ל אפשר ליישב קושיא זו בפשוטו דכ"ז הוא רק לריו"ח דס"ל בע"ח נדחין, אבל הש"ס בנדה שם דקאי לר"ש דס"ל בכריתות (דף כ"ח) דאין בע"ח נדחין אם הימר אחר הפרשה ושב אח"כ בתשובה כשר הקרבן משו"ה בעינן קרא לפוסלו מטעם מוקצה ונעבד וק"ל] אולם לפ"מ שנתבאר דבשאר קדשים חוץ מחטאת כשהבעלים המירו דת אחר הפרשה וחזרו בתשובה הקרבן כשר דלא הוה דחוי, והרי בלאו"ה הש"ס בנדה שם בקדק"ל איירי ואליבא דריה"ג דאל"כ אא"א דבר שאינו שלו, שפיר אצטריך קרא לאסור מוקצה ונעבד אפי' אם חזר ושב ודו"ק, ומיושב בזה גם קושית התוס' חולין (דף מ"א) ד"ה כיון שהקשו למאי דחק לאוקמה בקדק"ל וכריה"ג, הא גם בחטאת כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא ע"ש, ולדברינו ניחא דבחטאת הרי הקרבן פסול מטעם דיחוי אפי' אם עשו הבעלים תשובה, ולא אצטריך קרא לאסור מוקצה ונעבד דבלא"ה פסול בחטאת וזה נכון

ולהנ"ל י"ל עוד יותר דבשאר קרבנות חוץ מחטאת קרבן שהפריש קודם שנעשה מומר מותר להקריב אף שעדיין הוא מומר, דכיון דהא דנדחה הקרבן מהקרבה בעת שהוא מומר הוא מטעם דאינו יכול להקריבו לשם בעלים, ובזבחים שם ובכריתות (דף ז') מבואר דהיכא דנעשה מומר אחר הפרשה אז הקרבן לא נדחה רק גברא הוא דאידחי ע"ש, א"כ בשאר קרבנות חוץ מחטאת כשהפרישם קודם שנעשה מומר נוכל להקריבו גם כשנעשה אח"כ מומר ולא שב עדיין, דנהי דלשם בעלים אי אפשר להקריבו כיון שהוא מומר מ"מ יוכל להקריבו שלא לשם בעלים, מידי דהוה אמתו הבעלים דג"כ אין יכולים להקריב לשם בעלים ומקריבין מ"מ שלא לשם בעלים ה"ה במומר כיון דעצם הקרבן לא אפסל רק דמומר שהוא הבעלים לא חזי להביא והו"ל ממש כמתו בעלים דמקריבין שפיר שלא לשם בעלים, והא דריו"ח בזבחים שם שאני שהרי איהו דייק לומר בחטאת וחטאת שלא לשם בעלים פסול במתו הבעלים נמי

ואם כנים כל הדברים הנ"ל ממילא יצא לנו דאפי' בחטאת היכא דבמתו הבעלים לא מפסיל, כגון בחטאות של ציבור, או חטאת של שותפין אליבא דר"ש דס"ל ביומא (דף נ') ובהוריות (דף ו') דאם מת אחד מהשותפין לא אזלה למיתה ונקרבת, גם אם אחד מהציבור או השותפין נעשה מומר שפיר נקרבת החטאת וקצרתי בזה מפני שאין עיקר ענין זה כאן: פרק ח'

עוד כתב העין יצחק להוכיח כהמרדכי דאיסור שנולד בתערובות אין לו ביטול, מהא דתנן בנדרים (דף