תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רלג

והנה לוא היה לדבריו אלה מקום יותר נעים היה לתרץ בדבריו אלה קושית התוס' דמעילה כאן שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב דחולין, דהתם גבי מעשר אי נימא כהתפא"י הרי יהיה עכ"פ מהמשנה דקפץ אחד מן המנוים לתוכן תיובתא לר' חנינא דהא התם הבטל אינו יכול להיות כמבטל, כמש"כ התפא"י בעצמו בסוף דבריו דאפשר לשאול עליו לא שייך התם כיון דמעשר אינו בגדר נדר רק מצוה מה"ת כמו תרומה, וא"כ תמיהת התוס' בב"מ שם קיימת עכ"פ לר' חנינא, אבל כאן לענין מטבע הוה ניחא בין לרב חסדא ובין לר' חנינא, דהא הכא הוה ענין נדר שהקדיש את הפרוטה ותוכל הפרוטה המתבטלת להיות כבטל ע"י התרת נדרו ככל נדר דמצוה לאיתשולי עליה קודם שמסר ליד גזבר, ואפי' אם נימא דכיון דהפרישה וכמסירה ליד גזבר דמי לעצם ענין מצוה לשאול על הנדר וליכא תו מצוה לשאול עליה, מ"מ אפשר עוד להיות המתבטל כבטל ע"י חילול שיחלל פרוטה של הקדש זו אפרוטה אחרת ותצא היא לחולין, ולהיפך נמי הרי המבטל הן יכול להיות כהבטל דהרי הוא יכול להקדיש את כל הכיס, וא"כ שניהם יכולים להיות שוים בלי שום קלקול, וא"כ הוה ניחא קושית התוס' בין לרב חסדא בין לר' חנינא דמין במינו כזה אפי' לרבנן דר"י לא בטיל מה"ת דילפינן מדם הפר ומדם השעיר ולכן לא בטלה הפרוטה של הקדש לכו"ע, אבל לפי המבואר לעיל אין מקום לתרץ בזה לא קושית התוס' בב"מ לענין קפץ אחד מן המנוים. ולא קושית התוס' במעילה לענין הפרוטה, דגם פה וגם שם אזלי התוס' לשיטתם שהבאתי לעיל דיבש ביבש לא ילפינן כלל מדם הפר והשעיר ואדרבה אפי' ר"י מודה דמין במינו ביבש שפיר בטל, וא"כ אפי' נימא דרבנן מודו לר"י דמין במינו כששניהם איסור או שניהם היתר דלא בטילי היינו דוקא לח בלח ולא יבש ביבש, ומטבע וכן מעשר בהמה דיבש ביבש הוא ודאי דשפיר מקשו התוס' דליבטלו ברוב

ודע דמדברי התוס' במנחות שם (דף כ"ג ע"ב) מבואר דס"ל דמחלוקת רב חסדא ור' חנינא לא רק לענין טומאה אלא גם לענין איסור פליגי ע"ש ותראה שכן הוא, ובזה מתורץ בפשיטות קושית הג"מ ר' ליב קאסוויץ שהביא הצל"ח בפסחים (דף ע"ו ע"ב) שהקשה לדברי התוס' בע"ז דגם בשניהם כחושים היכא דאסור במשה גם דיעבד אסור, א"כ אמאי נקט רב דינו באחד שמן הא רב גופיה ס"ל דמין במינו במשהו וא"כ אף בשניהם כחושים הדין כן ע"ש, ולהנ"ל א"ש די"ל דרב ס"ל דבתר מבטל אזלינן וא"כ נבלה בשחוטה הוה מין בשאינו מינו, ודלא כהרי"ף דס"ל דהאי דינא דרב תלוי באידך ע"ש. ואף דבחולין (דף ק') דקאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' מבואר דס"ל דנבלה בשחוטה הוי מין במינו, מ"מ אין זה תימה אי רב מצייר בע"ז שם באחד שמן כי היכי דמצי דינו למנקט אליבא דכו"ע ודו"ק, אבל אמת דהרבה ראשונים ס"ל דפלוגתא דרב חסדא ור"ח רק לענין טומאה היא ואכמ"ל

ובמל"מ פ"ז מה' מעילה ה"ז רוצה להביא ראיה דמטבע אינה בטילה מה"ת מיומא (דף נ"ה) דאמרינן שם דטעמא דר"י דס"ל שלא היו שופרות לקני חובה משום חטאת שמתו בעליה ודאי דהולכות לים המלח, ונמצאו מעורבות עם הכשירות ופוסלות אותם מפני התערובות, ואם איתא דמטבע יש לה ביטול אמאי פוסלות אותן ליבטלו ברוב, ואח"כ דחי לה דאפשר דהתם רק מדרבנן לא בטלה משום דהוה דבר שבמנין אבל מדאורייתא בטלה שפיר עכ"ד, וכתב עליו בהגהות עמק המלך שם וז"ל עיקר ראייתו תמוה דהרי התם לר' יהודא קאי ור"י הא ס"ל במנחות (דף כ"ב) ובזבחים דף צ"ז) דמין במינו לא בטיל עכ"ל, וגם על הגאון הזה יש לתמוה על תמיהתו דהרי ראיית המל"מ נכונה לפ"מ שכתבו התוס' בשלשה מקומות ואחד מהם שם במנחות במקומו דרק לח בלח ס"ל לר"י דמין במינו לא בטיל משום דדמי לדם הפר והשעיר אבל ביבש כמטבע שפיר בטיל, גם לפמ"ש לעיל בשם הלב אריה דבלא היה האיסור ניכר מעולם מודה ר"י דמין במינו בטיל, תשאר הקושיא גם להסוברים דדברי ר"י הם גם ביבש ביבש: פרק ד'

האחרונים הקשו על עיקר קושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברובא דחולין תמיה עצומה, דהרי קיי"ל דממונא לא בטיל כדאיתא במס' ביצה פרק משילין הרי שנתערב לו קב חטין בתשעה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש, ואע"ג דשם מבואר בסוגיא דאיסור תחומין שבו בטיל שפיר, זהו רק באיסור תחומין שהוא איסור בפ"ע ואינו תלוי באיסור גזל דאפי' אם הוא משאילו כלי ביו"ט הוה נמי כרגלי הבעלים, אבל בהקדש דיסוד האיסור דמעילה הוא מטעם שמעל ונהנה בנכסי גבוה וא"כ איך שייך ביטול כיון דממונא לא בטיל הרי מעל בממון הקדש זהו תוכן קושית רבים, ובאמת כן מוכח גם בסנהדרין (דף צ"ד ע"ב) דאמרינן שם אמר להם נביא לישראל ואספו שללכם וכו' א"ל והרי ממון של עשרת השבטים מעורב בו עיי"ש, דמשמע מלשון הגמרא דממון של עשרת השבטים הוי המיעוט מעורב ברוב ממון של הגוים, וקשה דלבטלו ממון של עשרת השבטים ברוב, וע"כ דבממון לא שייך ביטול כדאיתא בביצה שם, וע"ז אמרו כמשק גבים שוקק בו דכיון שנפלו ביד נכרים טיהרו, דקנו אותם הנכרים בכיבוש מלחמה או ביאוש, וא"כ מאי מקשו התוס' דלבטיל פרוטה של הקדש ברובן וראיתי בשואל ומשיב מהדורא ג' סי' של"א שכתב דאין על התוס' קושיא כלל מטעם ממונא לא בטיל, משום דזה לא שייך רק בהדיוט אבל בהקדש דמזיק בידים פטור מה"ת, והכא דנפלה ממילא הרי הוא לא הזיק כלל ולא נשאר רק איסור וזה בטיל וזה פשוט עכ"ל, ולי הדבר תימה דמה ענין מזיק לכאן הרי ממון הקדש נשאר גביה וקא משתרשי ליה, דגם בהדיוט כה"ג לאו מטעם מזיק חייב רק מטעם דממון חבירו גביה הוא וכי יאכל הלה וחדי בתמיהה, והא ראיה שהרי מזיק מתנות כהונה פטור ופריך ע"ז הש"ס בחולין (דף קל"א ע"א) מהא דהרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, ומשני שאני התם דקא משתרשי ליה עיי"ש, וא"כ גם כאן כיון דאיכא עליה חובה ומצוה לתת הפרוטה להקדש ומשתרשי ליה ודאי חייב לשלם מדין ממון ועיין בנתיבות בח"מ סי' קכ"ח סק"ד ודו"ק

אולם הקצוה"ח בספרו שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד כתב ליישב וזהו תוכן דבריו, דכי מעיינינן שפיר קושיא זו על התוס' ליתא, דנהי דבהוצאת ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה אתינן עלה מכח הוצאת ממון שלא כדין. אבל להיפך הוצאת ממון מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן כלל מכח ממון שבו אלא רק מתורת איסור שבו ואיסורא גרידא הרי בטל ברוב ככל איסורין שבכל התורה, והביא עוד ראיה להך כללא דבמעילה לא אתינן עלה מכח ממון שבו רק מכח