תקנת עזרא (מעילה) צז

מצטרפין זע"ז למעלה בחוץ ולחייב עליהן משום פנו"ט דתודה ולחמה מצטרפין זע"ז למעלה בחוץ ולחייב עליהן משום פנו"ט וכו' עיי"ש ותראה פליאות עצומות ע"פ דברי התוס' בזבחים (דף ק"ט ע"א) ד"ה עולה ואימוריה וצ"ע, גם מש"כ שם התוס' דלענין אכילה מיירי ואתיא כר"מ דנסכים הבאין עם הזבח חייבין עליהן משום פיגול, יש להעיר דאיך אתיא ברייתא זו כר"מ הא בתוספתא קתני בהך ברייתא גם ענינים אחרים דמצטרפין כגון איסורי נזיר ונבלות וכחצי זית מבהמה טמאה בחייה וחצי זית במיתתה ור"מ הא ס"ל בע"ז (דף ס"ו ע"א) דכל איסורי תורה מצטרפין זע"ז וצ"ע

עוד כתבו שם התוס' וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית הנ"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל, ובפשוטו כונתם כגון ששרה חלב ביין ונקטו פתו משום דהאי לישנא איתא בגמ' גבי נזיר כמש"כ שם בהגהות מלאכת יו"ט ע"ש, ולפי"ז יש לכאורה להקשות מאי קאמר ר"ע בנזיר אפי' שרה פתו ביין שיעורו בכזית, הרי בזה אפי' למשנה הראשונה שיעור בכזית בשלמא לשיטת רש"י דפי' שם דלמשנה ראשונה אפי' אכילה היא ברביעית א"ש, אבל להרמב"ם ולר"ת דס"ל דאכילה אף למשנה הראשונה היא בכזית ולא פליגי רק לענין שתיה א"כ מאי מייתי ר"ע משרה פתו ביין דזהו דרך אכילה וגם למשנה ראשונה שיעורו בכזית, וע"כ לומר דתירוץ התוס' בזבחים הוא רק לשיטת רש"י שהביאו התוס' [דמרש"י עצמו שלפנינו משמע דס"ל כר"ת שכתב דת"ק לא מדמי לה לשתיה ע"ש (דף ל"ח רע"ב) ת"ק לא מדמי ליה לאיסורי נזיר ולפי הנ"ל ע"כ דגריס מדמה ליה ודו"ק] אך א"כ הרי ישאר לנו קושית התוס' להרמב"ם ולר"ת דאיך יצטרפו חלב ויין הא אין שיעורן שוה, ואין לדחוק דהכונה היא על יין קרוש דשיעורו בכזית גם גבי נזיר ומשו"ה מצטרף לחלב, זה אינו דהרי הא דחייבין על קרוש בכזית הוא משום דאם ימחה יהיה רביעית ולא משום דהוה אכילה כדמוכח בפרק המוציא יין דיין קרוש שיעור הוצאתו בכזית ואלו הוה אוכל הוה שיעורו בכגרוגרות, אלא ע"כ דגם יין קרוש משקה הוא ושיעורו בהוצאה בכזית משום דאם ימחה יעמוד על רביעית, אך י"ל בהיפך דמזה יהיה סייעתא להרמב"ם פי"ד מה' מאא"ס דהמחה חלב או חמץ שיעורו ברביעית,, ואף דבחולין (דף ק"כ) אמרינן דאי כתב רחמנא בשרצים הו"א עד דאיכא כזית אלמא דהמחהו נמי בכזית, י"ל דנקט כזית משום דאז כשימחה יעמוד על רביעית כמש"כ היד איתן ברמב"ם פ"א מה' חמץ ה"א ונדפס ברמב"ם דפוס ווארשא, ולפ"ז שפיר מצטרף יין עם חלב או בשר שנמחו דשניהן שיעורן ברביעית, ומש"כ הרמב"ם בפי"א מה' מעה"ק ה"ב וחלבה וכו' ויין של נסכים חמשתן מצטרפין לכזית נמי לכזית קודם שנמחה קאמר ואחר שנמחה הוא רביעית, ומשום דבהלכה א' שם כתב דשיעורו בכזית כתב נמי בהלכה ב' דמצטרף לכזית היינו לדין כזית כלומר לשיעור חיוב, או דקמ"ל דאם שיערוהו קודם שנמחה והוה כזית אין צריך עוד לשערו אחר שנמחה אם יש בו אז רביעית דודאי יש בו רביעית אבל אם לא שיערוהו קודם שנמחה ודאי דאחר שנמחה צריך לשערו אם יש בו רביעית כמש"כ היד איתן שם, אי נמי י"ל דכי אמרינן משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ושיעורו בכזית היינו אם בא לאוכל שגם הוא אסור דאז י"ל דשניהם נעשו אחד ושיעורן בכזית, אבל משקה של איסור שנבלע באוכל של היתר הרי אין לומר דהמשקה נעשה כהאוכל כיון דהאוכל מותר לגמרי, וע"כ עלינו לדון על המשקה כאלו עומדת בפ"ע ממילא גם שיעורה הוה כעומדת בפ"ט ברביעית, ומשו"ה בנזיר דפת היתר הוא לגביה ולא נוכל לחייבו בכזית מטעם האוכל שהוא הפת, שפיר פליג ר"ע אמשנה ראשונה, משא"כ כאן במשנתינו לענין פגול נותר וטמא דכולן אסורין שפיר אתיא תירוץ התוס' בזבחים גם להרמב"ם ולר"ת ודו"ק בכ"ז היטב, ומזה מבואר שגם דעת התוס' כהרמב"ם דמשקה שיעורן ברביעית לענין איסורין וכ"כ בפשיטות הנו"ב בחאו"ח סי' ל"ו דמשקה שיעורו ברביעית וזהו דלא כהפנים מאירות חלק ב' סי' קל"ו שדחה דעת הרמב"ם מהלכה והרי גם התוס' ס"ל כן וקצרתי

במשנה שנה התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין וכו', בפרק הזהב (דף נ"ה ע"ב) מוקמינן הא דתנן התם דמוסיפין חומש על תרמ"ע של דמאי כר"מ, דס"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומשמע מדברי התוס' שם דרק הא דתוספת חומש דבודאי הוא ג"כ רק מדרבנן לכן בדמאי אין להחמיר רק אליבא דר"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת, אבל הא דלענין לאסור במאה ואחד נמי מצטרפין זה אין צורך לאוקמה כר"מ דאפי' רבנן נמי מודו דתרומה דרבנן בעי נמי מאה ואחד לבטלה, וכן הוא באמת משמעות הסוגיא שם, אבל מהרמב"ם משמע לכאורה איפכא דבפ"י מה' תרומות פסק דמוסיפין חומש על תרמ"ע של דמאי ובפט"ו מה' מאא"ס לענין תערובות השמיט הא דתרמ"ע של דמאי, וכבר הרגיש בזה התוי"ט בפרק הזהב שם ותירץ דהרמב"ם סמך בזה על הירושלמי דשם איתא שיטה זו להיפוך דמוסיפין חומש משום גזירה והא דבעינן ק"א לבטלה אתי כר"מ, אבל מ"מ קשה מאוד למה אזיל הרמב"ם אחר הירושלמי ובבבלי מבואר להיפך, וגם בעיקר הדבר תמוהין כאן דברי התוי"ט דבסוף הלכות תרומות משמע להדיא דלענין בטול בק"א שוה תי מ"ע של דמאי לתרמ"ע של ודאי ואין חילוק ביניהם אלא לענין מלקות דעל דמאי אין לוקין אבל לכל דבריהן שווים הם וכבר עמד בזה על התוי"ט השעה"מ בה' תרומות ועיין במהרי"ט אלגזי פ"ד מה' בכורות אות מ"ו, לכן נראה דהרמב"ם פסק לענין בטול במאה ואחד דדמאי שוה לודאי משום דכן הוא סתם משנתינו כאן, וגם הא דפסק דמוסיף חומש על תרמ"ע של דמאי אע"ג דמשמעות הסוגיא דפרק הזהב שם דלרבנן אין מוסיף חומש, הוא משום דהש"ס קאמר שם דשמואל לאו שפיר קמשני דיש לחלק בין מיתת ב"ד למיתה ביד"ש, ולפ"ז ע"כ טעמא דמתניתין הוא משום שלא יזלזלו בה וכשיטת הירושלמי, וא"כ הש"ס דילן נמי ס"ל שינויא דהירושלמי ומשו"ה לא רצה הרמב"ם לדחות סתם משנתינו מהלכה, ואף דרבא שם משמע דס"ל כשמואל ושפיר קמשני מ"מ כיון דאביי פליג עליה וס"ל כתירוץ הירושלמי פסק הרמב"ם כן וכסתם משנתינו, ויש להביא קצת ראיה להרמב"ם דמשנתינו לאו כר"מ אתיא דלר"מ מאי קמ"ל דמצטרפין משום דשם אחד להם כדאמרינן כאן בגמ', הא לר"מ בלא"ה כל האיסורין שבתורה מצטרפין אהדדי כדאמר ר"י משמיה בע"ז (דף ס"ו ע"א) אע"כ דמשנתינו רבנן דר"מ היא, ועיין בבכורות ר"פ עד כמה לענין תרומת חו"ל לבטלה ברוב וברש"י ותוס' שם ובמנחות פרק התכלת גבי עובדא דר"ש עכ"ל הקרן אורה וכבר האריכו בזה בעלי ההגהות במשניות דפוס ווילנא החדשים בערלה פ"כ מ"א וע"כ אני מקצר בזה, גם מה שעמד כאן התפארת ישראל במשניות על לשון הרב במשנה זו בענין מינו ושאינו מינו לענין בטול כבר האריכו בעלי ההגהות במשניות כאן. והעיקר נלע"ד כמש"כ בערלה בהגהות אור גדול מהגדול ממינסק זצ"ל ע"ש

רש"י במשנה ד"ה ומצטרפין לאוכל מכולן שוה פרוטה בשגגה וכו' עכ"ל, בפסחים (דף ל"ב ע"ב) איכא