תקנת עזרא (מעילה) צה

בדה"ב אפי' כי מתו נמי וכו' דילמא ריו"ח ס"ל כרב יוסף ורבא דגם קדשי בדה"ב אסור לפדות אפי' להסקה מדרבנן עכ"פ ושפיר מיירי ריו"ח אפי' בקדשי בדה"ב ומנ"ל דריו"ח כרב אשי ס"ל וצע"ג

ולדברינו מובן קושית הכ"מ שהקשה על הרמב"ם ריש פ"ג מה' מעילה שפסק שם לדינא דריו"ח דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה רק אקדשי מזבח, והקשה הכ"מ דלמה לא יהיה כן גם בקדשי בדה"ב ונדחק ליישב, ותפס עליו הבה"ז הרי מפורש בסוגיין דבקדשי בדה"ב שמתו יש מעילה דלא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב, אבל לפי המבואר לעיל קושית הכ"מ ברורה, דכיון דהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב איתנהו בכלל העמוהע"ר וגם פסק בפ"ה מה' ערכין הי"ב דהעמדה והערכה וגם הפדיה צריך להיות מחיים דוקא, וגם מבואר שם דס"ל דאין פודין את הקרשים אפי' של בדה"ב להאכילן לכלבים וגם להסקה אסור א"כ גם קדשי בדה"ב שמתו ודאי דאין בהן מעילה ולא דמי לאשפה כלל כקושית התוס' והו"ל להרמב"ם לפסוק דקדבד"ה שמתו נמי אין בהן מעילה וליישב דברי הרמב"ם נראה דהנה בפי' רגמ"ה כאן כתב וז"ל, לא יהא אלא דאקדיש אשפה כלומר כי היכא דאשפה קדיש לדמיה ה"נ אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדה"ב מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה עכ"ל, הנה חידש לנו דמיירי דאקדיש הבהמה לאחר מיתתה ובזה מתורצין כל קושיות התוס' דהרי אם הקדיש לאחר מיתה לכו"ע לא בעי העמדה והערכה ולא שייך לומר אין פודין קדשים להאכילן לכלבים, דודאי הא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היינו דוקא בדבר שבשעת הקדישו היה ראוי למזבח או לאדם, אבל אם בשעת הקדישו היה ראוי רק לכלבים פודין אותו לכלבים כמפורש בתוספתא ספ"ד דתמורה, וכן משמע במשנה דתמורה (דף ל' ע"ב) דתנן כל הקדשים שנעשו טרפה משמע דאם נטרפו קודם שהקדישן פודין גם לכלבים וזהו דקאמר ר' אושעיה בתמורה (דף י"ז ע"ב) המקדיש את הטרפה פודין אותה ואכמ"ל בזה יותר, אלא דעיקר פי' רגמ"ה לכאורה תמוה מאוד דהרי ריו"ח קדשים שמתו קאמר הרי דמיירי שהקדישן ואח"כ מתו, וזוהי הסיבה שהמפרש כאן אשר תמיד הולך הוא בדרך רגמ"ה נאיד כאן מפירושו ופירש כפשוטו אבל מצוה ליישב דברי רגמ"ה, ונראה לומר דהנה קדשי מזבח וקדשי בדה"ב אע"ג דאנן אמרינן כעת דבשניהם אם מתו אין מועלין בהן מ"מ אין ענינם וטעמם שוה, דבקדמ"ז הרי יש בהן מעילה לעולם ועיין מש"כ בזה לקמן בסמוך ד"ה וכתב, והא דאין מועלין בהן לאחר מיתה הוא משום דאינן עוד קדשי ה' דלא חזי לגבוה וא"כ מניעת המעילה המיתה גורמת בהן, משא"כ קדשי בדה"ב אין בהן נפ"מ בין מחיים בין אחר מיתה שהרי לא להקרבת עצמן קיימא אלא דבהן יש כלל אחר דרק אם הם שווין פרוטה מועלין בהן ואם אינן שווין כלום אין בהן מעילה, וממילא קדשי בדה"ב שמתו כיון דאינן שווין כלום דהרי אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים ואפי' להסקה אין פודין וגם דבעי העמוהע"ר ולאחר מיתה אי אפשר ממילא אין בהן מעילה, והנה ריו"ח לא קאמר בלשונו קדשים שאינן שווים כלום אין בהן מעילה רק קדשים שמתו אין בהן מעילה הרי דמיירי בקדשים שהמיתה גורמת מניעת המעילה וע"כ דמיירי בקדמ"ז, דקדשי בדה"ב הרי חל גם על דבר שאינו בע"ח נמי ומועלין בו ואף דבאמת אם הקדיש בהמה חיה לבדה"ב ומתה אין בה שוב מעילה אבל הרי אין עיקר הטעם משום דמתה רק משום דלא שוה כלום משום דאין לה פדיון וזה אין צורך לריו"ח להשמיענו כאן, וע"כ דריו"ח בקדשי מזבח איירי דבהו המיתה גורם מניעת המעילה, וזהו כונת הש"ס דקאמר ובמאי אי בקדשי בדה"ב לא יהא אלא דקדיש אשפה לבדה"ב לאו אית בה מעילה בתמיה וא"כ ה"נ אם הקדיש בהמה מחה הרי ודאי דמועלין בה נמי, ומה שאין מועלין בהקדיש מחיים ואח"כ מתה הוא רק משום דאינה שוה כלום וזה לא אתי כאן ריו"ח לאשמעינן, אלא ע"כ דבקדשי מזבח קיימי וזהו כונת פי' רגמ"ה ואין אנו צריכין כלל לתירוצי התוס' לפירושו, וגם הרמב"ם כתב שפיר קדשי מזבח ולא קדשי בדה"ב דגם הוא דין יציאה ממעילה בגרם המיתה אתי לאשמעינן ולא דין דבר שאין בו שיווי ממון אם שהדין דין אמת דכל שאינו שוה כלום אין בו מעילה ודו"ק היטב

ולקושטא דמילתא נראה יותר דהרמב"ם ג"כ מפרש סוגית הש"ס כאן כפשוטה אלא דס"ל דקדשי בדה"ב שמתו אע"ג דפדיון אין בהן מ"מ מעילה יש בהן ויוצאין לחולין ע"י מעילה, דהש"ס דילן חולק בזה על הירושלמי דמע"ש ופ"ו ה"ג) שהבאתי לעיל בריש דברינו בתוס' כאן בעיקר קושית ר"ח כהן עיי"ש, ויש בזה ראיות נאמנות דכן הוא דעת הרמב"ם וא"כ דברי הש"ס הם כפשוטן ודברי הרמב"ם הם ג"כ כפשוטן בלי שום דוחק ואכמ"ל יותר בזה

ד"ה מהאי קרא קדשי בדה"ב וכו', מסקנת דבריהם הוא דמריבויא דכל חלב שמעינן מעילה בבשר קדק"ד קודם זריקה ואימורי קדק"ל לאחר זריקה ואע"ג דכל חלב באימורין נאמר, שמעינן מינה נמי בשר קדק"ד קודם זריקה מדחזינן דקדשי ה' לאו דוקא הוא כבתמורה (דף ל"ב ע"ב) ממילא גם בשר קדק"ד קודם זריקה בכלל, ואחר זריקה כהנים משולחן גבוה קזכו אבל קודם זריקה קדשי ה' אקרו ומועלין בהן, והרי אפי' חרמי כהנים נמי מועלין בהן כ"ז שהן ביד בעלים דאתרבו מלה' כדאיתא בתמורה, וקדשי בדה"ב ודאי דידעינן דמועלין בהן מהאי קרא כדאמר ר' ינאי, וראיתי להרב מתן בסתר שהקשה מכאן על התוס' בתמורה (דף ג' ע"א) ד"ה מה תרומה קדוה"ג שהקשו דכיון דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה מנ"ל בקדשי בדה"ב מעילה הרי אינן רק קדושת דמים, והקשה הרב הנ"ל הא כאן קאמר דמקרא דמקדשי ה' קדשי בדה"ב שמעינן קרשי מזבח לא שמעינן הרי דאית לן ילפותא למעילה בקדשי בדה"ב להדיא והביא שהפנים מאירות בחידושיו לזבחים (דף ט"ו ע"ב) הקשה כן והניח בצ"ע, ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא דאטו האי קרא דמקדשי ה' רק קדשי בדה"ב ידעינן מיניה הרי עולה נמי ידעינן מיניה וא"כ שפיר הקשו התוס' דכמו דממעטינן מחובר לקרקע מג"ש דח"ח מתרומה אף דקדשי ה' הוא ואמרינן דקרא אתי לתלוש, כן נימא דילפינן מתרומה דרק בקדוה"ג יש מעילה ולא בקדושת דמים וקרא דמקדשי ה' אעולה קאי לחוד, גם מה שהקשה הרב מתן בסתר על הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ב שכתב רק דקדשי בדה"ב עם קדשי מזבח מצטרפין ולא הביא תחילת המשנה כצורתה דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז, לא ידענא מאי קשיא ליה דהרי הש"ס גופיה מקשה השתא י"ל קדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין קדשי מזבח עם קדמ"ז מבעיא ומשני משום דקתני פיגול ונותר וטמא דלא שייכי בקדשי בדה"ב משו"ה קפליג ליה, אבל הרמב"ם דלא מיירי שם רק בדיני מעילה ולא בדין פנו"ט משו"ה לא קתני קדמ"ז מצטרפין זע"ז דכ"ש הוא

וכתב הקרן אורה כאן וז"ל ואגב נבאר אזהרת מעילה מאין באתה רש"י ותוס' כתבו דילפינן ח"ח מתרומה בסנהדרין פרק ואלו הן הנשרפין ולכן הקשו