תקנת עזרא (מעילה) צד

הקשו מדר' ינאי דהכא אדר' ינאי בתמורה ותירצו דר' ינאי לא בא לאפוקי עולה אלא שאר קדק"ד כחטאות ואשמות, אבל עולה ובדה"ב שווין דכולן לה', וא"ת א"כ מאי פריך הש"ס אר' ינאי ממשנתינו דילמא מיירי מתניתין בעולה כמש"כ התוס' ד"ה קדשי מזבח מצטרפין וכו', י"ל מדלא קתני במתניתין העלאה בחוץ ש"מ דבחטאת ואשם נמי מיירי דליכא בהו חיוב על העלאה בחוץ בבשרן כמש"כ לעיל, וא"ת אכתי מאי פריך הש"ס מהא דאמר עולא אריו"ח קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכו' דילמא מיירי עולא אמר ריו"ח בעולה דאיכא בה ג"כ מעילה מחיים ולעיל (דף ב' ע"ב) לכל הגירסאות מוכח עכ"פ דריו"ח לאו בחטאת ואשם מיירי דהרי משני התם חטאת הואיל ולכפרה קאתי וכו' ע"ש וא"כ ודאי די"ל דמיירי בעולה לחוד, וי"ל דכיון דקאמר קדשים שמתו בלשון סתמיי משמע ודאי דלא קאי עכ"פ על עולה לחוד וע"כ דעל קדשים קלים נמי קאי ולכך פריך הש"ס שפיר עכ"ל הרב קרן אורה וקטורת הוה רק אמזבח הפנימי ור' ינאי מיירי רק בקדשי מזבח החיצון

ד"ה ואפי' כי מתה וכו' והקשה ר"ח כהן מי דמי וכו' אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמוהע"ר הוא עכ"ל, הא דפשיטא ליה לר"ח כהן דכיון דאין לו פדיון אין בו מעילה ג"כ דלא שוה מידי להקדש, אע"ג דאם נימא דיש בו מעילה יוצא לחולין ע"י המעילה ושוה אח"כ דמים וא"כ לא דמי להאוכל חמץ של הקדש בפסח בפסחים (דף כ"ט) דלא מעל, דהתם גם אם ימעול ויוצא לחולין גם אז לא יהיה שוה כלום דחמץ של חולין בפסח נמי הרי אסור בהנאה משא"כ הכא דנבלת חולין שוה כסף. הוא משום דאזיל בשיטת התוס' לקמן (דף י"ט ע"ב) ד"ה מאי טעמא דזה ידעינן מסברא דכל דבר שאין לו פדיון אין מועלין בו וקרא דאיל האשם מבעיא ליה לכ"ש דיוצאין לחולין ע"י מעילה ולר' נחמיה מבעיא ליה לדרשא אחריתא ע"ש, אבל המפרש פי' שם כפשוטו דילפינן מאיל האשם דקרבנות קדוה"ג אין יוצאין לחולין ע"י מעילה דאי לאו קרא הוא שיוצאין לחולין ע"י מעילה אע"ג שאין להם פדיון, וא"כ י"ל דדוקא קרבנות קדוה"ג דגלי בהו קרא אין יוצאין לחולין ע"י מעילה אבל קדשי בדה"ב דליכא קרא יוצאין ע"י מעילה לחולין אע"ג שאין להם פדיון כגון שמתו, מיהו בירושלמי דמע"ש (פ"ג ה"ו) הבאתיו לעיל (דף י"ב ע"ב) במשנה מבואר דחלב חמורה אם אין לה פדיון אין בה מעילה ג"כ ע"ש שהבאתי לשונו, אבל מ"מ י"ל דש"ס דידן חולק בזה על הירושלמי ואכמ"ל בזה יותר, ומש"כ התוס' כאן וז"ל וי"ל דשמא ס"ל קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר כר"ש עכ"ל לכאורה תמוה וכי משום שמא ס"ל דלא כהלכה ניקום ונקשה, אדרבה נימא דריו"ח ס"ל כהלכה דקבדה"ב בעי העמוהע"ר ולא תקשה, אך השמ"ק כתב ראיה מדנקט מתו ולא נקט נשחטו דהוה משמע שלא היה בהן העמוהע"ר משמע דהטעם אינו משום דלאו בר העמוהע"ר הוא אלא משום דכי מתו פקע קדושתייהו עכ"ד. וראיה זו מדנקט מתו ולא נקט נשחטו חלושה מאוד עיין בכורות (דף ט"ו ע"א) אמרי א"כ ניתני אם נעשה טרפה יקברו ועיין עוד לקמן בסמוך עוד תירצו וז"ל אי נמי מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה עכ"ל, וכבר העיר הגליון הש"ס דבתוס' חולין (דף קל"ה ע"א) מבואר דהעמדה והערכה בעינן שתהיה בשעת פדיה, והרמב"ם ס"ל כהתוס' בחולין כמש"כ המל"מ פ"ה הי"ב מה' ערכין, ואולי יש לחלק ולומר דהא דבעינן פדייה בשעת הערכה לדעת התוס' בחולין הוא מחשש דילמא יושבח משעת העמוהע"ר עד שעת פדיה ונמצא הקדש מפסיד, וזה שייך רק באין דעתו לפדותו מיד דומיא הא דחולין שם ע"ש, משא"כ כאן דרצה לפדות מיד אלא דלא הספיק לפדות עד שמת כמו שדייקו התוס' מהני שפיר העמוהע"ר דמחיים לפדיון דלאחר מיתה, א"נ י"ל דהתם שאני דגיזה. מצד עצמו לאו בר העמוהע"ר הוא רק מפני שהיה מחובר מעיקרא לבע"ח כמש"כ התוס' שם וכיון שהטלה שהיא הגורמת להעמוהע"ר עדיין חיה משו"ה בעינן שם העמוהע"ר בשעת פדיה קודם גזיזה, משא"כ כאן שמתה הבהמה סגי בהעמוהע"ר דמחיים ודו"ק, ויש להקשות עוד אדברי התוס' כאן מערכין (דף ו' ע"ב) בשלמא גוסס וכו' דלאו בר העמוהע"ר הוא, דנימא נמי מי לא אסקינן שנערך והעמד והוערך ומיד אח"כ נעשה גוסס ונערך אחר שנעשה גוסס מאחר ודו"ק ואולי יש ליישב בדוחק:

ועיין בהגהות הרש"ש מש"כ בדברי התוס' כאן ועיין בשעה"מ פ"י ה"ב מה' בכורים ע"ש ובהגהות מצפה איתן בזבחים דף ק"ג

באו"ד וא"ת תיפוק ליה דלא מעל משום דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים וכו' וי"ל וכו' אבל שאר הנאות פודין בקדשי בדה"ב וכו' ולהכי שייך הכא בקדשים שמתו מעילה עכ"ל, ובשמ"ק מסיים בזה"ל וא"ת והא אמרינן קדשים שמתו יקברו, וכן אמרינן בב"ק שור פסוהמו"ק שנפל לבור דנבלתו לא הוה לבעלים משום דאין פודין ולפ"מ שפי' אמאי והא אמרינן דשאר הנאות מותרות, וי"ל דשאני התם דאיכא קדוה"ג וא"כ איסור דאין פודין הוא מה"ת ומשו"ה דין הוא דלשאר הנאות נמי אסורות אבל הכא קדשי בדה"ב דליכא אלא קדוד"מ וא"כ איסור דאין פודין לא הוה אלא מדרבנן משום בזיון קדשים משו"ה דין הוא דפודין בשאר הנאות וכן פי' בפרק כל שעה עכ"ל, מבואר דהתוס' כאן לא ס"ל כהתוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כלים שהעלו שם מסוגיא דפסחים דלרב אשי מותר באמת לפדות להסיק תחת תבשילו ורק רב יוסף ורבא ס"ל דבכל ענין אסור ולדעתם שם לרב אשי גם בקדשי מזבח שמתו מותר לפדותן להסיקן תחת תבשילו, אבל התוס' בפסחים שם (דף כ"ט ע"ש) ס"ל דבקדשי מזבח לכו"ע אסור לפדות להסיק אלא דבקדשי בדה"ב ס"ל לרב אשי דמותר לפדות להיסק ורב יוסף ורבא פליגי עליו גם בקדשי בדה"ב וס"ל דאסור לפדות להסיק והתוס' כאן ס"ל כשיטת התוס' בפסחים, אכן גם לשיטת התוס' בב"ק דלרב אשי גם בקדמ"ז פודין להסקה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אף לרב אשי אסור דגזרינן אטו פדיה לאכילת כלבים ורק בבדה"ב לא גזרו דהוה כעין גזרה לגזרה, והמהרי"ט אלגזי אות ל"ז הקשה על התוס' בב"ק ממשנה מפורשת בתמורה (דף ל' ע"ב) כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן הרי דאין להם פדיה כלל אף להסקה ונשאר בצ"ע ולדברינו ניחא דהתם מדרבנן קאמר ומדרבנן ודאי דקדמ"ז אין פודין להסקה, ובשעה"מ פ"א מה' איסורי מזבח הקשה על התוס' דב"ק מהא דאיתא בב"ק (דף יו"ד ע"א) מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור וכו' שור פסוהמו"ק הרי מוכח דמדאורייתא אין פודין קדשי מזבח גם להסקה, ובח"ס חלק יו"ד סי' רי"ט האריך ליישב קושיתו ובספר שי למורא על בכורות תירץ דרב אשי בב"ק רוצה להוכיח שיטתו דמה"ת מותר להסקה דאל"כ למה לא תני חומר בשור מבבור בשור פסולי המוקדשין וזהו כונת קושיתו ע"ש וקצרתי בכל זה, אבל הא קשיא לי כיון דלכל השיטות לרב יוסף ורבא גם בקדשי בדה"ב אסור לפדות להסקה, א"כ מאי מקשה הש"ס כאן אי לימא בקדשי