תקנת עזרא (מעילה) צ

את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מהיכל וכו' והאמר ריב"ל קול ומראה וריח אין בהן מעילה, ופירש"י וז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כיון דלא אפשר אמאי אטרחינהו רבנן וכעין זה כתבו גם התוס' שם, ועל שמואל גופא לא קשה דאפשר דס"ל כר"מ דמועלין בשירי הלכה או דס"ל כתלמודא דידן בכתובות (דף ק"ו) דבאין מבדק הבית, ועיין כ"מ פ"ד מה' שקלים ה"ח שתמה באמת למה שבק הרמב"ם תלמוד דידן ופסק כהירושלמי, והגר"א ז"ל גריס גם בירושלמי כגירסת ש"ס ואכמ"ל בזה, אבל על הרמב"ם עכ"פ קשה כיון דפסק דבאין משירי הלשכה ופסק דאין מועלין בשירי הלשכה לעולם א"כ למה פסק בפ"ח מה' מעילה ה"ד כשמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין מטעמא דר"פ שמא יהנו האומנין מהצל או ישענו על העצים והאבנים, מה בכך אם יהנו כיון דאין בשירי הלשכה איסור דאורייתא כלל כמו שנתבאר, ואולי י"ל דס"ל להרמב"ם מ"מ דאם יחיד התנדב מעות לבדה"ב מותרין ג"כ לבנות המזבח ההיכל והעזרות מנדבתו ורק כשלא היו נדבות מיחידים אז נבנו משירי הלשכה, משו"ה הביא דינו של שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין שהדין הוא דין אמת לענין אם בונין מנדבות יחידים, או שמחלק בין בנין חדש ושלם לבין תיקון כותל ישן למשל שהתיקונים אפשר דמודה הוא דמבדק הבית באו, ואכתי צ"ע בזה, אבל מה שהקשה בספר עצמות יוסף בקדושין (דף נ"ד) דלפ"מ שפסק הרמב"ם דאין מעילה בשירים א"כ איך פסק בפ"א מה' נדרים הי"ד דהרי הן עלי כהיכל כירושלים הרי הן אסורין, זה לא קשה כלל דכבר כתב הכ"מ שם הי"א דכהיכל וכירושלים בדבר הקרב בהן קאמר וכבר תפס עליו בזה השעה"מ בה' שקלים שם, ועוד י"ל דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה דבעיקרו קמתפיס כמש"כ שם הרמב"ם בסמוך בהלכה ט"ו וז"ל היה לפניו בשר קודש אפי' היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שמותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי הן אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור עכ"ל, ולכן פסק שפיר בהלכה הקודמת שהאומר כהיכל כירושלים הרי אילו אסורין דאע"ג דבאו משירי הלשכה שאין בהן מעילה אפ"ה בעיקרו שהיו אסורין קמתפיס, ואפשר דלהכי הסמיך הרמב"ם ב' הלכות האלו להדדי ובמשנה תורה לכו"ע דרשינן סמוכין ודו"ק בכל זה ועיין בשעה"מ פ"ב ה"א מה' שקלים במה שפלפל שם ובחידושינו לרמב"ם ה' מעילה ספ"ה

ומעתה נחזור לראשונות דלפ"מ שנתבאר ע"כ שמואל לא ס"ל כר' יהודא, דכיון דאמר דבונין בחול ואח"כ מקדישין מחשש שמא יהנה ואתי לידי מעילה ואם איתא דס"ל כר' יהודא דאין מעילה בשירי הלשכה ולהירושלמי דהיכל והעזרות משירי לשכה הן באין הרי אין כאן חשש הנאה כמו שנתבאר, אע"כ דכר"מ ס"ל דמועלין בשירי הלשכה ומשו"ה היו בונין בחול ואח"כ מקדישין, אבל לר' יהודא באמת כיון דאין בהו מעילה היו מקדישין תיכף בשעת הקנייה או בשעת החציבה להאבנים ו ההר, וכיון דכבר היו קודש משו"ה היו צריכין שמיר לבנין ביהמ"ק לשיטתיה דר' יהודא כדאיתא בסוטה (דף מ"ח ע"ב) אף לשיטת התוס' בסוכה והב"ש הנ"ל דבעוד שהאבנים חולין מותר להחליקן בברזל, וגם כדפריך הש"ס אהא דשמואל לטעמא דר"פ ממשנתינו דהגזברין לא רצה לתרץ דמשנתינו אתיא כר"י דכיון דבמשנה סתמא קתני וסתם עצים ודאי לבנין ההיכל והעזרות קיימא שהיו באין משירי הלשכה, ובשירי הלשכה הרי אין מעילה לר' יהודא ובמשנתינו הרי מפורש דמועלין בעצים וע"כ משנתינו דלא כר"י ומשו"ה נדחק הש"ס לתרץ דמתניתין מיירי בעצים דיומיה שבהן אין חשש הנאות ודו"ק בכל זה הדק היטב

רש"י ד"ה ואי ס"ד כדאמר שמואל בונין בחול וכו' ליחליה לקטורת אבנין עצמו, עיין הגהות החק נתן כאן שכתב וז"ל בשלמא לפי' התוס' ניחא דלא פריך אלא לשמואל דאמר בונין בחול דלחליה אבנין אבל אי הוה בונין בקודש ליכא למיפרך דלחליה אשבח דאין הקדש מתחלל על המלאכה, אבל לרש"י קשה מאי פריך לשמואל הרי אפי' אי בונין בקודש תקשי ליחליה ויש לומר דמיירי דליכא שבחא כשיעור הקטורת אבל הבנין עצמו קס"ד דודאי איכא כשיעורו עכ"ל, ודע דבכלל אין מסודר כאן היטב לא שיטת רש"י ולא שיטת התוס' ובשבועות (דף יו"ד ע"ב) מבואר היטב ע"ש

ברש"י ד"ה ואכתי אם איתא לדשמואל ליחליה אההוא פורתא וכו' דאמר שמואל הקדש שוה וכו' עכ"ל, גם כאן כתב החק נתן וז"ל בשלמא להתוס' ניחא דלא פריך אלא לשמואל דאמר בונין בחול כמש"כ לעיל אלא לרש"י אפי' אם נאמר דבונין בקודשא תקשי ליחליה אשבח מאי אמרת דליכא שבחא כשיעור הקטורת הא אמר שמואל הקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל, וי"ל דלרש"י אין ה"נ דלכו"ע פריך הש"ס עכ"ל, ודע דבירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג יש פלוגתא דריו"ח ור"ל אם בונין ואח"כ מקדישין או מקדישין ואח"כ בונין ועיי"ש במפרשי הירושלמי וקשה לי להאריך יותר

תוס' ד"ה מותר הקטורת וכו' ועוד אמר רש"י לפי שמכיון שהתחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם עכ"ל, לכאורה קשה הא קיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום, ואפי' בדבר האבוד אינו אלא שוכר עליהן או מטען ודוקא משבאת חבלה לידו עיין בב"מ (דף ע"ח) ובח"מ סי' של"ג, ואפילו לדעת הריטב"א שהביא הש"ך שם ס"ק י"ד דבקנין אין פועל יכול לחזור בו א"כ בהקדש הרי תמיד דמי כמו עם קנין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ הרי טעם הריטב"א הוא דכיון דלא היה צריך קנין וקנו מיניה ע"כ לאטפויי אתי שלא לחזור בו וזה לא שייך באמירה להקדש, וכ"כ בתוס' רע"א על משניות ערכין אות י"ג ע"ש, אבל באמת אפי' לדעת הש"ך שם דחולק אריטב"א וס"ל דאפי' בקנין יכול פועל לחזור בו י"ל כיון דהא דפועל יכול לחזור בו הוא מטעם דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, א"כ כשהוא פועל אצל הקדש הרי הוא עבד אצל גבוה ואפי' למאן דס"ל דגזבר דין בעלים יש לו מ"מ הרי הוא עושה הכל להקדש והעבדות של הפועל הוא לגבוה ממילא אינו יכול לחזור בו כיון דלא שייך טעם דעבדים לעבדים, ואפי' להקצוה"ח דפליג שם סי' של"ג על החוות יאיר בענין ש"ץ וכהקצות משמע בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ז' כאן מודה ודו"ק שזה ברור וידידי הגאב"ד דאופינא מו"ה נחום ברוך שליט"א אמר בזה בפשוטו דהכא באומן קבלן איירינן ולא שכיר יום ודבריו צודקים ונאמנים ן מ"מ לדינא לענ"ד דברי נכונים גם בשכיר יום

נשובה עתה לתמצית הסוגיא דבהא דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין יש ב' טעמים, חדא דמאן דמתנדב מעות לאלתר מקדיש להו וכו' ושני טעמא דרב פפא מחשש הנאה, ויש נפ"מ גדולה לדינא בהני ב' טעמים בארבעה דברים, א) היכא דמשלם להאומנין מתרהל"ש דלטעמא קמא א"צ לבנות בחול דהא יכולין לשלם להם להדיא כמש"כ התוס' ד"ה בונין בחול דבתרהל"ש לב ב"ד מתנה, וגם משו"ה אפשר דלא פריך ממשנתינו דהגזברין על טעמא קמא די"ל דמשנתינו איירי בדליכא נדבות יחיד וקנו מתרוהל"ש ומשלמין לפועלים