תקנת עזרא (מעילה) פח

קכ"ה ע"ב) עיי"ש בתוס' ד"ה ואזדו לטעמייהו, דרק בסואר של קורות וכן לבנים חזו למיזגי כדאיתא שם (דף קכ"ד ע"ב) מ"מ אם למדום או שפשפום גם באבנים הרי יש חשש דאתי למזגי עלייהו עיי"ש בשבת, אבל כותל בנין שכבר נבנה מעט לא שייך חשש דאתי למיזגי רק יש תשש דאתי ליהנות מהצל, ואולם בעצים ואבנים ולבנים המונחים על הארץ חשש דצל ליכא והדבר מובן מאיליו רק חשש דאתי למיזגי עלייהו איכא כמו שנתבאר, ומעתה להמפרש ורגמ"ה הכי הוא הצעת הסוגיא ר"פ אמר היינו טעמא דבונין בחול ולא הקדישום עד גמר כל הבנין, לא נתנה תורה למלאה"ש אמרי דילמא יתבי בטולא דבנין ויהנו מהצל בשעת הבנין, ואע"ג דבפסחים (דף כ"ו ע"א) איתא דריב"ז היה יושב בצלו של היכל ודורש וכו', ומפרש אביי שם דלא אפשר וקמיכוין מותר ורבא מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי ע"ש, וגם בהפועלים כאן למה יהיו אסורין ליהנות מצל הבנין בשעת הבנין, מ"מ י"ל דכיון שיש כאן עצה לבנות בחול ולהקדיש אח"כ מיקרי אפשר וקמיכוין ואסור מדרבנן עכ"פ לכו"ע ע"ש בפסחים, ובזה מיושב נמי הא דיש לכאורה להעיר דהרי אמרינן בקדושין (דף נ"ד ע"א) בכתנות כהונה שלא בלו אין מועלין בהן דלא נתנה תורה למלאהש"ר, ולמה אמרינן כאן דלא נתנה תורה למלאה"ש וכו' אי בני בקודשא אשתכח דקמעיל בקודשא, נימא גם כאן דכיון דלא נ"ת למלאה"ש מותר ליהנות מהצל או למיזגי עלייהו אף לכתחילה, אבל באמת שאני הכא כיון דיש עצה לפנינו לבנות בחול וסמיה בידן לא שייך להתיר מטעם דלא נ"ת למלאה"ש ואולם אחר שנבנה כולו ודאי דאפשר ליזהר בדבר שלא ליהנות וזה פשוט, וחומות העיר ומגדלותיה דאי אפשר שלא ליהנות מצלן גם לאחר שנבנו באמת קאמר הש"ס בקדושין שם דמותר ליהנות מהן לכתחילה מטעם דלא נתנה תורה למלאה"ש, ופריך הש"ס תנן הגזברין שלקחו עצים וכו' ה"נ ליעבד בחול אמרי דילמא בעי למיזגי וזגי עלייהו, פי' נהי דחשש הנאת הצל ליכא בעצים המונחים על הארץ ונוכל לומר דלא מיירי מתניתין בעצים לבנין רק לעשות מהן כלים או שאר דברים מ"מ ניחוש דילמא בעי למיזגי וזגי עלייהו דחשש זה שייך בעצים ואבנים המונחים על הארץ, ומשני ר"פ כי תנן מתניתין בעצים דיומיה פי' דלעולם משנתינו איירי בעצים לבנין נמי ומ"מ אין בהן שום חשש דמיירי שדעתו לבנותן בו ביום. ובאופן זה לא מבעיא דחשש הנאת הצל בשעת הבנין ליכא אלא אפי' חשש דזגי עלייהו נמי ליכא דביום אחד אפשר להפועלים ולשאר כל אדם ליזהר, ומזה בין תבין דמה שכתב המפרש דדילמא בעי למיזגי עליהן וכו' הוא דיבור המתחיל מחדש וקאי על הקושיא ממשנתינו דדילמא בעי למיזגי וכו' דלא כהצ"ק והגהות הגאון יעב"ץ שהוסיפו בהמפרש מילת ועוד דדילמא דסברו שהמפרש הוסיף מעצמו עוד חשש אחד במילתיה דר"פ או שהיה לפני המפרש בגמ' גופא במלתיה דר"פ שני החששות חששא דצל וחששא דישיבה עליהם, דזה ליתא והאמת הוא כמו שביארנו בעזה"ש והאי ודילמא הוא ד"ה חדש וכן בפי' רגמ"ה, וז"ל הרמב"ם פ"ח מה' מעילה ה"ד כשבונין במקדש [פי' איזה בנין שיהיה גדול או קטן כותל או מחיצה] אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש ופי' שלא יהיו הקדש בשעה שהן מונחים על הארץ] ולא בונין את הבנין על דעת שיהא קודש ופי' דגם בשעת הבנייה גופא נמי עדיין חול הוו אלא בונין הכל מן החול, גזרה שמא יהנה מצל הבנין ופי' זהו טעם אמאי דסליק מיניה דמשו"ה חולין הן בשעת הבנייה] או ישען על אבן או קורה בשעת מלאכה פי' זהו טעם בשעה שלא שייך הנאת הצל דמ"מ כשמונחים על הארץ יש חשש דדילמא זגי עלייהו] ואם נצרכו הגזברין לעצים לקודש לאותו היום בלבד לוקחין אותן ממעות הקדש שהרי אינן מתאחרין ימים כדי שנחוש להן שישעון אדם עליהן וימעול [פי' וחשש דצל הרי בלא"ה ע"כ ליכא שום צל בשעה שהן מונחים על הארץ] עכ"ל לשון הזהב של הרמב"ם והן הן דברי הרמב"ם והן הן דברי המפרש ורגמ"ה ז"ל ודו"ק בכ"ז

והנה התוס' בסוכה (דף מ"ט) אחר שהכריחו דאבנים שחותכין אותן ע"י שמיר אינן שלימות שלא תחגור בהן צפורן. הקשו דא"כ איך בנו את המזבח דא"א לומר שהיו מתקנין מבחוץ ומכניס דבמזבח אפי' כה"ג אסור וכו' והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח שעודן חולין לאחר שהוקדשו וכו' עכ"ל, וכ"כ הבאר שבע בסוטה פרק עגלה ערופה כלשון התוס' ממש, ופלא על המל"מ פ"א מה' ביהב"ח שהביא לשון הבאר שבע וכתב עליו המל"מ וז"ל נראה דרצה הרב לומר דאיסור דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהניף עב"ר מותרין למזבח, וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כ"א בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית עכ"ל ולא זכר שר שדברי הב"ש המה רק העתקה מהתוס' בסוכה, וא"כ לדברי התוס' והב"ש בהיכל ועזרות ודאי דלא פסלי פגימה קודם שהוקדשו כ"ש ממזבח וא"כ קשה כיון דאמרינן כאן דבונין בחול ואח"כ מקדישין כדשמואל וכדמפרש ר"פ טעמא ממילא לא איכפת לן בשלימות עד גמר כל הבנין דאז מקדישן ואז פוסל בהו פגימה, אמאי אמרינן בסוטה (דף מ"ח ע"ב) דלר' יהודה ביהמ"ק נבנה ע"י שמיר דכתיב אבן שלמה מסע נבנה ור' נחמיה ס"ל שם שהיו מתקנין מבחוץ ומכניסין מבפנים, למה לן כל זה כיון שהיו בונין בחול ואח"כ מקדישין, ואפשר לדחוק דכונת התוס' והב"ש הוא דבעינן תרתי למעליותא שלא הוקדשו עדיין וגם לא הוכנסו לעזרה, אבל כשהובאו לעזרה אף שעדיין לא הוקדשו נאסרין בפגימה עיין תמיד (דף כ"ח) ואתיא הא דשמואל כר' נחמיה דהלכתא כותיה, דלר' יהודא ודאי ע"כ שהיו בונין בקודש דלא כשמואל והיו מקדישין אותן תיכף ומשו"ה לא היו יכולין לתקן אפי' בחוץ רק ע"י שמיר, ודקאמר ר"פ הטעם דבונין בחול משום גזרת הנאה ולא קאמר משום דבאופן זה לא יפסלו בפגימה לא קשה לפ"מ שכתבנו דכשהביאן לעזרה אף בעודן חול לא הותרו בפגימה, ותו דטעם פגימה הרי לא שייך רק באבנים אבל לא בעצים משו"ה הוכרח לומר טעמא דחשש הנאה ודו"ק מיהו זהו דוחק דא"כ מאי פריך ממשנתינו דהגזברין לשמואל ודחיק לאוקמה בעצים דיומא נימא דמתניתין אתיא כר"י ואנא דאמרי כר' נחמיה, אך נקדים תחילה ענין אחר ויתבאר איה"ש גם זה אל נכון

דהנה לקמן (דף כ' ע"א) איתא וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו א"ר אבד"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בו מעל, אר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא מעל עיי"ש ברש"י ותוס' וכן הוא להלכה, וכיון דקיי"ל כשמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין וקיי"ל נמי דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר אם לא הקדישו בעודו בתלוש דאז הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כמש"פ הרמב"ם פ"ה מה' מעילה, א"כ הך תקנה דבונין בחול מהני גם אלאחר שבנאו והקדישו שלא יהא בו מעילה לעולם כיון דהקדישוהו רק במחובר, וא"כ הא דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) ואמאי נימא הואיל ונתנו