תקנת עזרא (מעילה) פה

הטעם לא משום גזרה שלא יאמרו רק משום שמא יטול באמת מהאשרה גופא, ועיי"ש במל"מ שם שהסביר הדבר שפיר, וע"ד החידוד מעט י"ל לולא דבריו. דלכאורה קשה בטעמא שכתבו שם התוס' שלא יאמרו העולם שהוא שובר מהאשרה עצמה, הרי אפי' אם ישבור מהאשרה עצמה ג"כ אין כאן איסור דאורייתא דהא אמרינן שם בגמ' נטל ממנה מקל ה"ז ביטלה, ונהי דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי הא הש"ס פריך מזה באמת לר"ל וליהוי כעכו"ם שנשתברה מאליה ומשני אביי שפחסה ולא פיחתה אבל פחתה ושבר ממנה באמת בטלה, ואפי' לרבא דאמר גזרה דילמא מגבה לה והדר מבטלה הא הוה רק גזרה דרבנן ובדרבנן הרבה ס"ל דלא חיישינן למראית עין כמש"כ התוס' כתובות (דף ס' ע"א) וחולין (דף מ"א ע"א) ולמה חיישינן כאן מפני הרואין, אכן הדבר נכון מאוד דהרי להגירסא בע"ז שם אליבא דריו"ח קיימינן התם ואיהו כיון דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה מה"ת עיין מל"מ בפ"ח מה' עכו"ם הי"א ולדידיה מכ"ש דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם מה"ת ושייך שפיר מראית עין אליביה, אבל לפי גירסת התוס' בסוגיא דידן דאליבא דר"ל קיימינן דאיהו הוא דקאמר דה"נ מסתברא דבאתבר מגופה מיירי, דאי באייתי עצים מעלמא לשקליה משקל בידו אבל באתבר מגופה ניחא הא דאסור ליטול בידו אף דר"ל הא ס"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת, וא"כ גם אם יטול מגופה עתה אין כאן איסור מה"ת וא"כ לגזור מפני הרואין ליכא למימר, משו"ה הוכרחו התוס' לומר דגזרינן שמא יטול באמת מגופה עצמה ודו"ק

באו"ד ולכך הוה פריך אמאי חיישינן בשל הקדש יותר משל אשרה עכ"ל, המגיה במל"מ שם הקשה הא איתא בביצה (דף ל"ט ע"א) שלהבת של עכו"ם שרי ושל הקדש אסור ויהיב טעמא דשל עכו"ם בדילי אינשי מינה דמאיס ולא גזרו בה רבנן אבל הקדש דלא מאיס ולא בדילי גזרו, וכיון דחילוק זה שרשו פתוח למשנה מפורשת מנ"ל לחדש ולומר דבאשרה נמי אסור משום גזרה, ואין לומר דהא דגזרינן גבי הקדש הוא דחיישינן שמא יתחלף לו בטעות בין הקן לעצי האילן דכיון דאיירי באייתי עצים מעלמא הא לא אתי לאחלופי דלא דמי אהדרי כמש"כ התוס' לעיל עכ"ל המגיה במל"מ, ולענ"ד פשוט דמכח ממה נפשך פריך ומכריח דבאתבר מגופה איירי, דאי בדאייתי עצים מעלמא א"כ אם נימא שיש לגזור שמא יתחלף הקן בעצים דאשרה גופא אמאי באשרה מותר להתיז בקנה, אע"כ לומר דלא חיישינן להכי א"כ גם בהקדש אמאי לא נהנין, מאי אמרת דגבי הקדש גזרינן שמא יקח מהמחובר בלא התחלפות בטעות ובאשרה דמאיס לא גזרינן בזה, א"כ למה יתיז בקנה לשקליה בידו ולענ"ד זה נכון, והא דלגירסת רש"י לא בעי ריו"ח לאוקמה בדאתבר מגופה באילן של הקדש וסיפא דאשרה באייתי עצים מעלמא עיין משל"מ שביאר יפה, ולענ"ד י"ל עוד ע"פ מה שהבאתי לעיל ודף י"ג ע"א) דבירושלמי פאה פ"ז ופסחים פ"ד פוסק ריו"ח להדיא כר' יוסי דגידולי הקדש מועלין בהן, וא"כ אי מיירי באתבר מגופה אמאי לא מועלין נמי ולא בעי לאוקמי סתם מתניתין דלא כר' יוסי דהלכה כוותיה, משו"ה ניחא ליה טפי לאוקמי בדאייתי עצים מעלמא ואפ"ה אסורין לכתחילה שמא מהמחוברין לאילן יהנה נמי, וסיפא מיירי באפרוחין דבהו אין לגזור ע"י התזה אבל ביד גזרינן שמא יעלה באילן

ד"ה אפרוחים וכו' אע"ג דהוה דבר מאוס וכו' עכ"ל, עיין במל"מ פ"ז מה' עכו"ם ובמגיה שם שהעירו דאדרבה כיון דעכו"ם מאיס קיל יותר ע"ש

במשנה הגזברין שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה, המפרש פי' הטעם משום דהגזברין לא הקדישו אלא העצים ולא שיפוי ונבייה וכ"כ גם התוס' כאן לפמש"כ השמ"ק וא"כ אתיא מתניתין כר"ע במנחות דף ס"ו ע"ב דס"ל דלא נתנו מעות אלא לצורך להן ושם פליגי רבנן עליה וא"כ אין הלכה כמשנתנו דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, ומשו"ה לעיל במקדיש את החורש מועלין בכולן פי' המפרש ורגמ"ה דהיינו אפי' בשיפוי ונבייה, דהמקדיש יער כוונתו להקדיש כל מה שיוכלו לעשות דמים ממנו וגם שיפוי ונבייה ראוי וחזי למידי ויוכל הגזבר למוכרן, אבל הרמב"ם כתב הטעם דשיפוי או נבייה אין בהן מעילה משום דלא יצלחו לכל מלאכה כמו ערבה הגדילה בשדה הקדש דלעיל לשיטתיה ומשו"ה הוכרח לפרש דהמקדיש את החורש מועלין בכולו היינו בקנים שבראשי אילנות ועיין מש"כ במשנה הקודמת בזה ומשו"ה פוסק להלכה כמשנתינו וז"ב, וכתב הקרן אורה להקשות לשיטת הרמב"ם דלמאי דמוקי הש"ס לעיל משנה דלעיל בקן דאייתי מגופה ובגידולין הבאין לאחר מכאן דקסבר אין מעילה בגידולין, א"כ אמאי מועלין במקדיש את החורש גם בקנים דנעשו מגדולין הבאין לאחר מכאן, דהרי להרמב"ם בבא דהמקדיש את החורש אשלפניו קאי דתנן דהקן שבראש האילן של הקדש לא מועלין אבל המקדיש את החורש מועלין בכולו גם בהקנים וקשה אמאי ולא תירץ כלום, ולענ"ד אין כאן קושיא דהרי הרמב"ם מפרש בפיהמ"ש משנה דלעיל באייתי עצים מעלמא ועיין בלח"מ פ"ז מה' עכו"ם הי"ב, ומשו"ה שפיר תנן דהקן שבראש האילן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין דילמא אתי ליהנות מאילן גופא ולא מועלין דהרי המקדיש אילן אין במשמעות נדרו רק על עצם האילן ולא על הקן שבראשו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, משא"כ המקדיש את היער ודאי דעתו על כל מה שיש בהיער על האילנות וביניהם משו"ה מועלין בכל הקנים כמש"כ הרמב"ם אולם בתוספתא פ"ק דמכילתין איתא בזה"ל הקדיש חורש וכו' ומועלין בשפוד ובנמוייה אבל הגזברין וכו' ואין מועלין לא בשפוד וכו' וצע"ג, וצ"ל דהתוספתא אתיא כר"ע במנחות שם דגזבר נותן מעות אלא למה שצריך להקדש וזה שייך רק בגזבר אבל לא ביחיד המקדיש וזה אתי שפיר לפירש"י והתוס' אבל להרמב"ם אכתי צ"ע ועיין מש"כ בענין זה בחידושי להרמב"ם ה' מעילה פ"ה

רש"י ד"ה מ"ט בונין בחול וכו', וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין להדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן וכו' עכ"ל, הני ה' תיבות "לפי שהמוכר היה מועל בהן" ליתא בפי' רגמ"ה והן באמת תמוהין, דלמה ימעול המוכר ומ"ש מכל קדשי בדה"ב שמותר למוכרן והדמים נתפסין לבדה"ב, וכן להיפך דרשאין ליתן מעות הקדש למוכר והקדושה חלה על חפץ הנקנה והמעות יוצאין לחולין, אולם כוונת רגמ"ה הוא שלא נאה ומהודר הדבר לקנות בדמי הקדש דבר חולין להדיא כיון שיש עצה לבנות בחול ואח"כ להקדיש, ובזה א"ש מאי דלא פריך הש"ס לטעם זה ממתניתין דקתני הגזברין שלקחו את העצים מועלין בהם ואמאי מועלין בהן ה"נ נעביד בחול כדפריך אטעמא דרב פפא לקמן בסוגיא ושינויא דמשני הש"ס אדר"פ דמיירי בעצים דיומא הרי לא שייך כאן כמובן. אבל לרגמ"ה ניחא שפיר כיון דאין זה אלא הידור שיהיו בונין בחול פשוט די"ל דמתניתין מיירי שהגזברין לא הקפידו על ההידור ועשו רק ע"פ דין וכן ע"כ לומר בכונת פשט התוס' דאין זה רק מצוה לכתחילה ודו"ק: