תקנת עזרא (מעילה) פב

דבכל הז' ימים בעינן לכם קשה, ולשמה"מ בפ"ז מה' לולב שהעלה דקרא לא קפיד שיהיה ראוי ביו"ט עצמו רק אם יהיה זמן שיהיה ראוי אפי' לאחר יו"ט מיקרי לכם, י"ל ע"פ מש"כ התוס' כאן דלאחר שזקפן מותר בהנאה דנעשית מצותן וממילא מיקרי לכם אפי' קודם זקיפה והתוס' בסוכה שם אפשר דבשיטתם כאן אזלי, ולהרמב"ם דבערבה של שדה הקדש מיירי הכא דלא שייך נעשית מצותן באמת יסבור כהרמב"ן דבשאר ימי החג לא בעינן לכם, אכן לפמש"כ הח"ס חאו"ח סי' קפ"ד דמה שאין לו איסור הנאה רק מפני שהוקצה למצותו שפיר מיקרי לכם דהרי כל איסור הנאה שלו הוא מטעם בזיון ואבוהון דכולהו דם ולצורך מצוה אין כאן בזיון ומיקרי לכם שהרי ראוי הוא למצוה וכ"כ גם בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז עיי"ש, א"כ גם משיטת התוס' אין כאן הוכחה להשעה"מ ועיין גם בתפא"י במשניות כאן אות הנ"ל

וע"ד החידוד י"ל הקושיא שהקשו מכאן לרב יהודא ואביי דסברי מצות ליהנות ניתנו בחדא מחתא עם מה שהקשו עוד עליהם ממשנה דרפ"ג דסוכה בלולב דאשרה דומיא דעיר הנידחת ומוכח דבאשרה דלאו דמשה יצא דמצות לאו להנ"ת כדאיתא שם בגמ' (דף ל"א ע"ב) וממשנה דנדרים (דף ל"ה) דהמודר הנאה מלמדו מדרש וכו' וכתב הר"ן שם הטעם דמצות לאו להנ"ת, בהקדם מה דפליגי הראשונים במצוה שיש בה הנאת הגוף אי אמרינן בה ג"כ מצות לאו להנ"ת, דהר"ן בנדרים (דף ט"ו ע"ב) בהא דקונם הנאת תשמישך הקשה והרי מצות לאו להנ"ת ותירץ דכיון דמלבד הנאת המצוה יש גם הנאת הגוף אסור, אך המאירי כתב דמותר לסכך סוכה באיסורי הנאה אף שיש לו גם הנאת הצל שהוא הנאת הגוף משום דמצות לאו להנ"ת הרי דפליג על הר"ן בזה והאריך בזה השעה"מ שם, והוכיח דגם הרשב"א ס"ל בזה כהמאירי מדהקשה בנדרים (דף ט"ו) קושית הר"ן ולא תירץ כהר"ן, אך לכאורה כיון דיש גם הנאת הגוף איך נימא בזה מצות לאו להנ"ת וכבר תמה בזה בנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קל"ה קל"ו ע"ש, וכתב בספר בציר אליעזר ליישב ע"פ הסוגיא דשבת (דף קל"ג ע"א) בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא למ"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא, אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודא דסבר דבר שאין מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא וכו' ע"ש, מבואר מזה דהמתכוין למצוה אע"פ שממילא עושה איסור בהדי המצוה הוה בגדר דשאין מתכוין ומותר לר"ש אם לא הוה פסיק רישא, והר"ן בחולין פגה"נ בסוגיא דריחא מילתא הקשה אהא דתנן פ"ט דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה וכו' הא הוה פסיק רישא ואסור אפי' באינו מתכוין, ותירץ דהנאה בכונה תליא וכיון דלא מתכוין להנאה גם פסיק רישא מותר ע"ש, ולמ"ד דבר שאין מתכוין אסור גם הנאת הגוף אסור כדמוכח בב"ק (דף קי"ג ע"א) עיי"ש, וזהו סברת המאירי והרשב"א הנ"ל דכיון שאינו מתכוין רק למצוה אע"ג שיש גם הנאת הגוף מ"מ הרי הו"ל דבר שאינו מתכוין להנאת הגוף ולענין הנאת המצוה אע"ג דמתכוין הרי מצות לאו להנ"ת ודו"ק בזה, והנה בנודר הנאה משופר גריס הכל בו בשם גאון תוקע לו פי' אדם אחר תקיעה של מצוה והוא עצמו אסור, לפי שיש לו הנאת הגוף דרוב בני אדם מתגאים בתקיעתם עיין בב"י בטור או"ח סי' תקפ"ו ובט"ז שם סק"ד ועיין בפר"ח שם שהביא ראיה לזה מר"ה (דף כ"ו) חוטא בל יתנאה ע"ש בתוס', אבל הרמב"ם פ"א מה' שופר גריס תוקע בו המודר עצמו ועיין בעטרת זקנים שם שהביא עוד ראשונים דפליגי בגירסא זו ע"ש. ויש להבין מה יענה הרמב"ם על ראיית הפר"ח אך להאמור א"ש דהרמב"ם ס"ל כהמאירי והרשב"א דאף דיש הנאת הגוף דנהנה בתקיעתו מ"מ כונתו הרי היא רק למצוה והנאת גופו אתי ממילא והוה דשא"מ ומותר מטעם דמצות לאו ליהנות נתנו ודו"ק, וא"כ י"ל דרב יהודא נמי ס"ל מצות לאו להנ"ת ומ"מ ס"ל דבשופר של שלמים לא יצא דהרי הוא מתגאה בתקיעתו ורב יהודא תלמידיה דרב ס"ל כרב (שבת דף כ"ב וכתובות דף ו') דס"ל כר' יהודא דדשא"מ אסור, משו"ה לא יצא כיון דאיכא הנאת הגוף, וכן יסבור נמי אביי דבשבת (דף צ"ה ע"א) איתא אמימר שרי זילחא במחוזא והב"י בטור או"ח סי' של"ז גריס אביי שרי זילחא במחוזא, וגירסא זו עיקר דאמימר לאו מחוזא אתריה רק נהרדעי, חזינן מזה דאביי ס"ל נמי דשא"מ אסור ע"ש בגמ', ורבא אזיל ג"כ לשיטתיה בביצה (דף כ"ג ע"א) דדבר שאין מתכוין מותר משו"ה ס"ל דמותר אע"ג שיש גם הנאת הגוף, וא"כ אין מכל הג' משניות קושיא לרב יהודא ואביי דגם אינהו מודו דהיכא דליכא הנאת הגוף אמרינן מצות לאו להנ"ת, וכן משמע במכות (דף י"א ע"א) דאמר ר"י אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה מנלן מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למשטפי לעלמא אמר מהו למכתב שם אחספא ומשדי בתהומא, ופי' רש"י פן ימחקוהו המים ועובר משום לא תעשון כן לה' אלקיכם, ולכאורה מה זו שאלה הא הוה דשא"מ וגם פסיק רישא לא הוה כדמוכח מלשון רש"י ז"ל פן ימחקוהו המים דהוה רק ספק אלא ע"כ דס"ל כר' יהודא דדשא"מ אסור ודו"ק בכ"ז היטב ועיין בדברינו בתוס' ד"ה ערבה

תוס' ד"ה ערבה וכו' נהנין היו הזקנים מהן בלולביהן קסבר מצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל, הח"ס בחידושיו לסוכה (דף ל"ה) כתב וז"ל אחר שהביא דברי התוס' דידן, וקשה הא עכ"פ אסור בהנאה ולפמש"כ התוס' לעיל בסוכה שם לולב וערבה שאינם עומדין לאכילה לכו"ע בעינן דין ממון, וי"ל דלמ"ד דנפקא ליה מדכתיב ערבי שתים אחד למקדש ואחד ללולב א"כ אותו של מקדש נמי בעי לכם אלא שזה אינו מפסיד כיון שאיסור הנאה הוא מפני שהוא של הקדש אינו יכול להפסיד למקדש גופא וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי, א"כ כמו שיוצא בערבה של הקדש ידי ערבה של מקדש ה"נ יוצא בערבה של הקדש ידי ערבה של לולב, ואפשר דת"ק דראב"צ לא ס"ל דנפקי ליה מערבי א"כ נשאר בלולב של ערבה דבעי לכם דין האיסור דהקדש שאסור בהנאה ולא הוה לכם כיון דאסור בהנאה אין לה דין ממון, ומשו"ה אסור לת"ק ערבה של הקדש אפי' למצות לולב דנהי דקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו עכ"פ היתר הנאה בעינן, ועיין שעה"מ דדחיק במאי פליגי ולדברינו א"ש עכ"ד ועיין מש"כ בגמ'

שם ר"א בשיטת ר"ע אמרה, בזבחים (דף ק"י ע"ב) איתא ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה, וא"כ האי ר"א לאו ר"א הגדול הוא דהרי הוא היה רבו של ר"ע, אלא ר"א בן יעקב דהוה תלמידו של ר"ע עיין ביבמות (דף צ"ג ע"א) וברש"י שם

בתוס' ד"ה אבל מועלין בג' לוגין וכו' ואם יש יותר מג' לוגין אין מועלין וכו' אבל מג' לוגין יהיה מועל ויש מפרשין שהיה בכלי הרבה מים וקאמר דאי מועלין עד שישתה ג' לוגין דזהו השיעור עכ"ל, ר דהתוס' ס"ל דכיון דשיעור ניסוך הוא רק ג' לוגין אם יש בכלי יותר. לא נתקדשו כלל ואפי' ג' לוגין לא נתקדשו. ורק כשנשארו ג' לוגין האחרונים אז נתקדשו ממילא למ"ד כלי שרת מקדשין גם שלא לדעת עכ"פ, או דהכא