תקנת עזרא (מעילה) פא

אסור בכל הירדן וכן הנודר מפרת אסור בכל המים כמש"כ לעיל משום דנדר הוה דשיל"מ ולא בטיל מדרבנן ודו"ק] והרי מעיקרא לא קשה מידי דכמו שיכול לאסור מעיינו ע"י שמקדישו דעל זה לא תיקן יהושע כמו שנתבאר לעיל ה"נ יכול לאוסרו ע"י שעושה אותו עכו"ם, דלענין דנימא שאינו יכול לאסור מטעם אא"א דבר שאינו שלו לא תיקן יהושע בדנבעי מארעיה רק מים של רבים ודאי אינם נאסרין דהוה דבר שאינו שלו, וכ"כ בפלפלא חריפתא על הרא"ש פ' ר' ישמעאל ובנקודות הכסף ביו"ד סי' קמ"ה ומסיק שכן עיקר, וכ"כ גם בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ב וכן מוכח מהתוס' עצמן ודו"ק וע"כ לומר כן דאל"כ הרי יהב"ן התנה שיהיו קוטמין נטיעות בכל מקום, והיתכן לומר דמאשרה נמי יהא מותר לקטום נטיעה דמי שעשאה האילן לאשרה לא היה יכול לאסור קיטום הנטיעה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שהרי יהושע התנה כך ישתקע הדבר ולא יאמר, והרי לקמן (דף י"ד ע"א) פריך ר"ל לריו"ח ממשנה דלקמן ומשני דאייתי מעלמא ופריך אי הכי אמאי של הקדש אין נהנין ע"ש בתוס', ואמאי לא משני לעולם דאתבר מגופה ובהקדש אסור ליהנות דעל הקדש לא היה תנאי דיב"ן ובאשרה יתיז בקנה דבאשרה אין כח להעובד לה לאסור הענפים מתנאי דיהב"ן ועיין ברמב"ם ע"ח מה' עכו"ם ה"ג, אלא ודאי דגם לענין לאסור ע"י עבודה לשם עכו"ם נמי לא התנה יהב"ן מטעם שהסברתי לעיל לענין הקדש, ודברי התוס' בב"ק שם ובע"ז שם ושנית (דף נ"ט ע"א) שנתקשו בזה צע"ג לענ"ד ואריכות דברים שהיה לי בזה יתבאר במקו"א איה"ש

ונסתפקתי בהקדיש נהר או בריכה שכולה שלו אם מועלין בדגים, ובהני דגים שהיו בנהר בשעה שהקדיש לא קמבעיא לי דלא גרע מהקדיש בור מלא מים דמועלין בהמים ג"כ כדתנן לעיל מועלין בהן ובמה שבתוכן וה"ה בהדגים, כי קמבעיא לי בהדגים שבשעת ההקדש לא היו עדיין כלל ולאח"כ נתהוו כידוע מטבעי הנהרות מה דינן, לאילן ונתמלא פירות דמו דהלכה כר' יוסי דמועלין בהן כדפסק הרמב"ם וביארתי לעיל גם טעמו ע"ש ובודאי דה"ה בהעופות הגדילין באילן בחרטומיהן המבואר ביו"ד סי' פ"ד סעי' ט"ו נמי גידולי הקדש הן ובודאי מועלין בהן וה"נ דגי הנהר או דילמא דגים שאני, ובזבחים (דף כ"ב ע"א) איתא תניא רשב"ג אומר כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו ואמר ר"י בר אבדימי מטבילין בעין הדג אלמא דדגים ברייתן מן המים הם, וא"כ דמו לגידולי הקדש דלרבנן אין מועלין ולר' יוסי מועלין ואכתי צ"ע ועיין בסמ"ע בח"מ סי' די"ג שכתב במוכר אמת המים לפירותיו דקנה כל מה שיולד ושיוצר בה ע"ש ועיין ברש"י עירובין דף כ"ז ע"ב עשה"ט, וביצת הקדש שנעשית אפרוח ודאי דאם הביצה היתה מקדושת דמים דמועלין גם בהאפרוח, ואע"ג דלא נעשית אפרוח עד דמסרחי מקודם והוה עפרא בעלמא הרי עפר הקדש אם הוא תלוש מועלין בו נמי, כדאמרינן לעיל ע"א הדש קלעילין בשדה הקדש מעל משום דנהנה מהאבק דמעלי לה, ובירושלמי סע"ק דערלה יש מחלוקת בביצת הקדש שנעשה אפרוח איך פודין אותה דכהנא אמר אסורה ופודין אותה כמו ששוה עכשיו ור"י אמר כמו היתה שוה מעיקרא ועיי"ש בירושלמי בהמפרשים, ועיין מש"כ בזה לקמן (דף י"ד ע"א)

שם ראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים. שנהנין ממנו בלולביהן, והסבירו התוס' הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו, והטורי אבן בר"ה (דף כ"ח ע"א) הקשה מכאן להני אמוראי דס"ל שם דמצות ליהנות נתנו וכתב וז"ל, ודוחק לומר דת"ק דאמר לא נהנין פליג בזה וס"ל דמצות ליהנות נתנו ומ"מ לא מועלין משום דלא קדשו כדפי' בתוס' דא"כ לא היה רבא מתמה שם כל כך אאביי וכי מצות ליהנות נתנו אדרבה דאביי עדיפא דאמר כרבנן ורבא הוא דאמר כיחידאי, ודוחק לומר כיון דאפי' לת"ק לא מועלין ע"כ הא דלא נהנין היינו מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו רבנן דזה ליתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו כדאמרינן בכל דוכתא, והרמב"ם פ"ה מה' מעילה כתב ערבה הגדילה וכו' לא נהנין ולא מועלין ולא פירש טעם מ"ש מכל האילנות דמועלין בהן, ובפיהמ"ש ביאר דבריו שכתב וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינן ראוין לשום דבר לא נהנין ולא מועלין עכ"ל, ואיני יודע מהו זה דהא אמרינן בכמה דוכתא צריפא דאורבני שהיו מכסין גגותיהן בענפי ערבה, וגם מצינו סלים של נצרים של ערבה קלופה וגם ראוין להבעיר כדאיתא סוף פ"ק דשבת ואמת דקושיות אלה מהש"ס יש ליישב ע"פ מש"כ הערוך ערך אחוונא דהא בספ"ק דשבת מאן בעי אחוונא אשתכח ערבתא אין זה ערבה של לולב אלא צפצפה דאשתני שמה לערבה כדאיתא שם ס"פ במה מדליקין, וכן הא דאיתא בר"פ במה מדליקין בפתילת האידן ומפרש בגמ' אחוונא היינו צפצפה ולהכי הוצרך רבין להראות לאביי ע"ש דאי ערבה של מצוה הרי הכל בקיאין בה והו"ל לומר ערבה של מצוה עיי"ש בערוך, אבל מ"מ ודאי יש להקשות דהרי עכ"פ חזו להיסק] ועוד שראוין למכור לצורך ד' מינים של חג, ומ"מ גם לפי דבריו טעמא דראב"צ הוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואכתי תקשי הא דאמרן והראב"ד ז"ל כתב בהשגות וז"ל זהו שיבוש שלא נאמרה במשנה אלא על ערבה של אותו מקום שהיה למטה מירושלים שיחדוהו לשם מצוה, ולפיכך נראה לי הא דלא נהנין אע"פ שאין כאן צד הקדש מ"מ הרחיקו כל אדם ממנה שאם היו נהנין היו מכלין את הכל ולא היה מצוי לערבה של מקדש בחג, ומ"מ בלולביהן היו נהנין הזקנים לראב"צ דדבר מועט הוא ויש לו קצבה ופירוש זה יתכן עכ"ל הזהב של הטורי אבן, [ונפלאתי על הרב תפא"י במשניות כאן אות ס"ח שכתב דלהרמב"ם ז"ל הא דאין מועלין הוא משום דערבה ממיא ואוירא קא רבי עיי"ש, ואשתמיטתיה דברי פיהמ"ש להרמב"ם כאן במקומו שביאר טעמו דלא חזי למידי וגם הסברא דממיא ואוירא קרבי תמוה] אך השעה"מ פ"ח מה' לולב כתב דאין מכאן תיובתא לאמוראי דס"ל מצות ליהנות נתנו, דאינהו יפרשו טעמא דראב"צ לא משום דמצות לאו ליהנות נתנו אלא דס"ל דאפי' לדבר הרשות נמי מותר ליהנות מהן, ובזה הוא מפרש דברי הפיהמ"ש להרמב"ם שבודאי צריכין כאן הגה"ה כמש"כ התוי"ט כאן וע"כ מגיה השעה"מ אינו אומר במקום אינו מודה (ויותר נראה להגיה אינו מורה וק"ל], והכונה היא דלפי מאי דקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו נוכל לומר דראב"צ לא פליג על ת"ק וגם הוא ס"ל שלדבר הרשות אסור ליהנות אלא דלדבר מצוה שאני שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות נתנו, ואפי' נימא שלראב"צ מותר ליהנות בו כלומר אפי' לדבר הרשות ופליג את"ק אין הלכה כמותו בזה עכ"ד השעה"מ, גם החק נתן הגיה פיהמ"ש ע"פ דרכו, והתפא"י כאן במשניות אות ס"ט פלפל גם הוא בענין זה ויתבאר בדברינו להלן, ועכ"פ קושית הטורי אבן עוד אינה מיושבת שפיר על הרמב"ם על כל פנים, ועיין בשעה"מ ובטעם המלך בה' לולב מש"כ בענין זה

גם הקשו הא בעינן בד' מינים לכם ואיך זה יצאו הזקנים בערבה של הקדש, ובשלמא להרמב"ן פ' לולב הגזול דרק ביום ראשון בעינן לכם י"ל דהכא מיירי בשאר ימי החג אבל להתוס' בסוכה (דף כ"ט ע"ב)