תקנת עזרא (מעילה) עט

עכ"פ נתבאר שיטת התוס' דאפי' אם הולד הקדש אסור לינק מבהמת הקדש ואמרנו דכדבריהם מבואר בתוספתא דהקדש מהקדש ג"כ אסור ליהנות, ולכאורה יהיה מתוספתא זו תיובתא לרגמ"ה והעומדים בשיטתו שכתבו דדוקא אם הולד נולד קודם שהקדיש האם אסור להולד לינק מאמו מבואר דס"ל דאם הולד נמי הקדש דמותר לינק מאמו, ונלע"ד ליישב דהנה כבר הקשיתי בספרי תקנת השבים סי' ל"ב דאמאי קיי"ל בתמורה, (דף ל"ב) דקדשי בדה"ב שמתו יקברו משום דאין להם פדיון דבעו העמדה והערכה, לדעת התוס' בפסחים (דף כ"ט) דפודין קדשי בדה"ב לשאר הנאות ורק להאכיל לכלבים אסור, א"כ נהי דכשמתו אי אפשר לפדותן דבעו העמוהע"ר אבל יהנה הקדש עצמן מהן העור לתיקי הכלים והחלב למשוח בהן התיקים עיין פסחים (דף כ"ג ע"א) ובפי' הראב"ד לתו"כ פ' צו שם ולמה א"כ יקברו, והגאון האמיתי ר' אפרים לאפ אבד"ק ווערשזבעלאווא השיב לי ע"פ מש"פ הרמב"ם פ"ד דתמורה הי"א דהמשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בל"ת וכו' ע"ש, וא"כ כיון שדעת המקדיש את הבהמה לבדה"ב היתה למוכרה לצרכי בדה"ב גופא אסור לעשותה מכשירי כלי שרת כעור לתיק וחלב למשוח התיק וזהו מכלל הכתוב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וכו' ואם לא יגאל ונמכר שרק שני אלה יעשה לה אבל לדברים אחרים גם להקדש גופא אסור עכת"ד הגאון הנ"ל שליט"א, ולענ"ד הדברים ברורים ועפ"ז הנני מפרש כל דברי התוספתא דמכילתין שזכרתי למעלה בקצרה וז"ל, פועלים שהן עושין בהקדש לא יאכלו מגרוגרות של הקדש וכן פרה וכו' הקדיש את הפרה ואת הכרשינין ואת העמיר אין אומרים תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר אבל אחרים מתנדבין לה פועל שעשה מלאכה בין במנה בין במאתים לא יאמר תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בנ' זוז שאין הקדש מתחלל על המלאכה עכ"ל התוספתא עיי"ש, ולדעתי יסוד הדברים הוא דכל המקדיש חפץ איזה שיהי' של שוה כסף אסור ליהנות ממנו גם להקדש גופא רק ע"י מכירה או פדיון, כיון שהמקדיש הקדיש סתם לבדה"ב כוונתו היה שימכר או יפדה החפץ ומהמעות יעשה הגזבר צרכי הקדש (זולת אם החפץ בעצמו ראוי לבדה"ב ממש כאבנים ועצים הראוין לבנין דודאי דעת המקדיש היה שהן בעצמן יכנסו לתקן בדק הבית הכתלים והחומה] וכדכתיב ואם בבהמה הטמאה [פי' בעלת מום כידוע] ופדה וגו' ואם לא יגאל ונמכר, אבל ליהנות מהן עצמן גם הקדש גופא אסור דאין לשנות מדעת המקדיש, ובזה ביארתי דברי רבינו הרמב"ם פ"ח מה' מעילה ה"א וה"ג ע"ש ואכמ"ל בזה, ומשו"ה אם הקדיש פרה וכרשינין אסור להקדש גופא להאכיל את הכרשינין להפרה מפני שהכרשינין הוקדשו לדמיהן, וכן אם הקדיש אדם פרה או טלית אסור לתת אותם לפועל בשכרו אלא יפדו או ימכרו ובהמעות יוכל הגזבר לעשות כל מה דבעי לצורך הקדש ואפי' לתתם לפועלים, דהתורה אמרה דכאן לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, ולפי"ז אם הקדיש בהמה לבדה"ב כגון פרה בעלת מום או חמורה ודאי דאסור לולדה אפי' הנולד אחר שהוקדשה האם לינק מאמה דהחלב הוא הקדש גמור שמועלין בו ולפדיון או למכירה קיימא, אבל פרה של קדוה"ג דהחלב אין בה קדושה כלל והנהנה. מהחלב לא מעל אף מדרבנן וא"צ לשלם אפי' הקרן כמש"כ התוס' לעיל (דף י"ב ע"ב) ד"ה ודמיו יגיעו ללשכה, ודאי י"ל דמותר להניק החלב לולד של הקדש ורק לולד של חולין אסור להניק לכתחילה כן נלע"ד שהיא דעת רגמ"ה והעומדים בשיטתו, ומה שהקשו עוד התוס' על שיטתם מהא דאין דנין אפשר משא"א בפשוטו אין זו קושיא כל כך כיון דמצינו פלוגתא דתנאי ואמוראי בזה עיין מנחות (דף פ"ב) ובתוס' שם ד"ה והשתא, וביבמות (דף ס"א) נראה דב"ה ס"ל דנין אפשר משא"א ע"ש, ורבא בב"ק (דף ע"א) דיליף טביחה ממכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר משמע דס"ל נמי דילפינן אפשר משא"א ומשמע שם דגם ריו"ח ור"ל ס"ל הכי ויש להאריך בזה עכ"פ אין כאן קושיא כ"כ גם בפשוטו

ע"ב במשנה מעיין היוצא מתוך שדה הקדש לא נהנין ולא מועלין יצאו חוץ לשדה נהנין מהן, המפרש ורגמ"ה והרע"ב במשניות פירשו דעיקר המעיין נובע הוא משדה של חולין אלא שיוצא ומושך בתוך שדה הקדש וכו' עכ"ל, ובת"ח במשניות כאן הקשה דאמאי לא פירשו פשוט שלא הקדיש המעיין ולא הוה כגידולי הקדש רק שנראה כגידולין כיון שנובע מתוכו וכן פי' הרמב"ם פ"ה מה' מעילה עכ"ל, גם הגר"א בהגהותיו למשניות כתב דמתוך משמע שנובע משדה הקדש ממש, ומה דנראה מת"ח דאלו היה יוצא המעיין מתוך שדה הקדש והקדיש בפירוש גם המעיין היו מועלין במימיו ודאי דכן משמע מהמפרש ורגמ"ה והרע"ב, דאין לומר דגם ביוצא מעיקרו משדה הקדש והקדיש המעיין נמי אין מועלין בדיעבד במימיו והא דכתבו שהמעיין יוצא מעיקרו מתוך שדה חולין, אתו לומר דאלו היה יוצא המעיין משדה הקדש אז גם אם יצא חוץ לשדה ההקדש אין נהנין ממנו לכתחילה הא ודאי אינו, דודאי אין הדעת סובל שכשיוצא מעיין משדה הקדש והולך ונמשך כמה מאות פרסה ובסוף נופל הוא לים שיאסרו המים עד הים וגם מי הים בכלל מפני תערובות הקדש דלא בטיל, וביחזקאל (סי' מ"ז) מתנבא דבביהמ"ק שלעתיד יצא מעיין מתחת מפתן הבית וגו' מנגב למזבח וישטוף לנחל גדול ומבואר שם בקרא וביותר מפורש בש"ס יומא דף ע"ח ומדרשים דיהנו ממנו כמה הנאות ולתרופות שונות, ואף דאיתא במס' בכורות (דף נ"ה ע"א) דהנודר ממערת פמייס אתסר בכולא ירדנא והנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"ט הי"ח מנדרים ע"ש, יחיד הנודר על עצמו שאני דגם בנדרים ליתא לדין בטול מטעם דשיל"מ לא בטיל מדרבנן, אבל לאסור על כל העולם עד קצה תבל אין בכח שום אדם ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא ע"כ דאתו לאפוקי דאם המעיין נובע משדה הקדש אז אם שאב בתוך שדה ההקדש ממש מועלין בו בדיעבד נמי, ואף דאמרינן בחגיגה (דף כ"ב ע"א) דארעא כולה חלחולי מחלחלא ופירש"י דהמים הנובעים כאן באים מנהר גדול שבמקום אחר, מ"מ לענין דינא בהדיוט שנובע מים בשדהו ודאי דלא יוכל לשאוב ממנו כל בני העולם אפי' אם השדה אינו חצר המשתמר שיזכה לו שדהו ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכיון דבמשנתנו מפורש דגם בתוך שדה ההקדש אין נהנין אבל אין מועלין ע"כ דמיירי כשעיקר נביעתו משדה חולין, וגם אם המעיין נובע משדה הקדש נצטרך לדחוק ולומר דמיירי בהקדיש את השדה ואח"כ יצא המעיין דאלו היה המעיין קודם שהקדיש הרי ודאי דלא גרע מהקדיש בור מלא מים שבמשנה הקודמת והוה ליה למעול עכ"פ במים הראשונים, לכן פירשו פירוש מירווח דמיירי מתניתין דעיקר המעיין נובע משדה של חולין אע"פ דלשון מתוך לא משמע הכין ואולם הרמב"ם מפרש דגוף המעיין יוצא משדה הקדש כדמשמע פשטא דמתניתין, וס"ל דמיירי משנתנו באמת כשהקדיש השדה ואח"כ יצא המעיין והוו כגדולי הקדש ולא גידולין ממש כיון דעכ"פ לא ינקי מהשדה כלל ודמי להקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דאפי' לר' יוסי אין מועלין בו. ולדיני ממונות של הדיוט לא