תקנת עזרא (מעילה) עד

ס"ל דזו"ז גורם לאו מדין בטול הוא דמשו"ה השיג שפיר על הרמב"ם, וא"כ להראב"ד לשיטתיה בטיל שפיר יניקת האויר ביניקת השרשים לר"מ או דבטיל יניקת השרשים ביניקת האויר לרי"ה וקצרתי, ושם במשנה דב"מ איתא ר"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון וכתב רש"י דר"ש כר"מ ס"ל ע"ש וכ"כ התוס' בב"מ (דף ק"ז ע"א) ד"ה אילן העומד וכ"כ גם הרא"ש סוף ב"מ שם, אך הרמב"ן הובא בשמ"ק שם (דף קי"ט) ד"ה והא דר"ש כרי"ה ס"ל דענפים מאויר ינקי ומן הדין הכל הוא של תחתון, אלא דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו התחתון מפקירו ע"ש, והגר"א ז"ל בהגהותיו בש"ם החדש דווילנא כתב שגם הרמב"ם מפרש כך, וא"כ הא ודאי דרי"ה דס"ל דאין מעילה בגידולי הקדש לאו מטעם בטול יניקת העיקר ביניקת האויר הוא, דזה אולי היה אפשר לומר בהקדיש אילן ונתמלא פירות אבל שדה ונתמלאה עשבים הרי גם האויר של הקדש הוא, וע"כ לומר דס"ל בדרך כלל דאין מעילה רק בדבר שמקדישין אותו ולא בדבר הקדוש מאליו, אבל מאן דסבר יש מעילה בגידולי הקרש גם בהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות ודאי דע"כ לומר דס"ל דעיקר יניקת הענפים הוא מהשרשים ולא מאוירא דאל"כ למה לא תתבטל מיעוט יניקת השרשים ברוב יניקת האויר שהוא של חולין, ואף דהקדש הוא דבר שיל"מ ע"י פדיון הא זו"ז גורם שרי גם היכא דע"י בטול לא בטיל לדעת הראב"ד והתוס' כמש"כ לעיל, ולפ"ז לדעת רש"י ותוס' והרא"ש בב"מ שם דר"ש כר"מ ס"ל דעיקר יניקת הענפים בא מהשרשים שפיר נוכל לגרוס במתניתין דר"ש ס"ל מועלין בגידולי הקדש אפי' באילן, אבל לשיטת הרמב"ן והרמב"ם דר"ש כרי"ה ס"ל דעיקר היניקה הוא מאוירא ע"כ ס"ל לר"ש דאין מעילה בגידולי הקדש וגרסינן במשנתנו ר' יוסי, ועיין ביערות דבש שם ובנתיבות סי' קס"ז ותראה שיש כאן מקום לפלפל בזה הרבה, ואם תאמר הרי ר"מ ודאי ס"ל בב"מ שם דעיקר היניקה הוא מהעיקר ומ"מ הרי ס"ל בתוספתא פ"ק דמעילה דאין מועלין בגידולי הקדש כמו שהבאתי לעיל, הא לא תברא דבלאו"ה גירסת התוספתא בערלה פ"ק משונה מגירסא שלפנינו בגמ' סוף ב"מ ע"ש וא"כ אין ודאי להקשות מהתוספתא בענין זה כלל כיון דגירסת התוספתא משונה מגירסא שלפנינו גם בדין דמעילה גם בדין דערלה שבסוף ב"מ, וקצרתי בכל זה מאוד לפי שאין מטרתי בזה רק להראות מקום לפלפל בזה, אבל לקושטא דמילתא ראיתי בהגהות הגר"א ז"ל למשניות כאן שכתב וז"ל, ר' יוסי אומר המקדיש וכו' כצ"ל ולא ר"ש אומר כמש"כ במשנה שבמשניות וע"כ צ"ל כן שהרי בב"ב (דף ע"ט) אמרינן ור"א בר"ש ס"ל כר' יוסי ואם איתא הול"ל סבר כאבוה ואי אפשר לומר שגם בזה טעות נפל בספרים דבין אבוה לר' יוסי לא טעו הסופרים עכלה"ט, והיא ראיה שאין עליה תשובה דהרי להלן שם בהא דהקדישן מלאין קאמר רבא דראב"ש ס"ל כאבוה דדנין דין גבוה מדין הדיוט ע"ש ודו"ק ואין להקשות דהרי ר' יוסי ור"ש ס"ל דזה וזה גורם מותר וא"כ היכא דמקדיש רק אילן אחד דודאי לא קנה הקדש קרקע, וא"כ הקרקע היא חולין והאילן הקדש ולמה יהיה בהפירות מעילה הא הוה זו"ז גורם דמותר אליבא דר' יוסי או אליבא דר"ש, דיש לומר אף דבאילן אחד אין להקדש קרקע מ"מ כיון דכל זמן שהאילן קיים גם היניקה היא של הקרש כיון דכל זמן שלא נתייבש האילן אין רשות לבעל הקרקע לקוצצו אפי' בהדיוט ומכ"ש בהקדש אין כאן גורם דהיתר כלל, רק לענין ביכורים אינו נקרא אדמתך ויש להאריך גם בזה וקצרתי

מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ולא זכה ההקדש במה שבתוכן מטעם קנין חצר דאין יד להקדש כ"כ התוס' כאן ובב"ב שם, והקשה התוי"ט כאן דלמה לא יקנה החצר מטעם שליחות דאיתא להקדש דהרי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ודוחק לומר דהגזבר גופא רק שליח הוא ואין שליח עושה שליח עכת"ד, ולכאורה דבריו תמוהין דהרי קיי"ל בכל התורה דשליח עושה שליח, אכן דבריו מבוארין ע"פ מש"כ המל"מ רפ"ו מה' גירושין דגרסינן בירושלמי אמשנה דהאשה שאמרה התקבל, ר"א שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו ונדחק המל"מ בפירושו, ולענ"ד דכיון דאמרינן בב"מ דלא ילפינן קטן מקטנה וחצרו של איש לא אתרבאי מידו רק מדין שליחות, א"כ כי היכי דכתבו הפוסקים הובאו בשו"ע אבהע"ז סי' קמ"א דשליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח אחר לקבלה דשליח דידה הוה רק מילי ומילי לא מימסרי לשליח, א"כ ה"נ בנותן הגט לחצרו של שליח לקבלה נמי י"ל דלא מהני מדין שליחות דשליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח, ומספקא ליה לר"א בירושלמי אם בגברא נמי חצר משום יד אתרבאי כחס"ל לחד לישנא בב"מ שם דילפינן קטן מקטנה זהו ביאור הירושלמי, וא"כ ה"נ בהקדש אם הגזבר שם שליח עליו והחצר הוה שליח דגזבר אין החצר יכול לזכות להקדש, דהרי כל שליח לזכות כשליח לקבלה דלא נמסר לשליח הראשון שום דבר הוא ועולין דברי התוי"ט כהוגן, והצ"ק כתב על עיקר קושית התוי"ט דאשתמיטתיה מש"כ התוס' ביומא (דף י"ט) ובקדושין (דף כ"ג) דלא אפשטא האיבעיא אי הני כהני שלוחא דידן וגם שלוחי דרחמנא או שלוחי דרחמנא דוקא עיי"ש, וא"כ כיון דלא אפשטא י"ל דהני כהני שלוחי דידן נמי הוו וא"כ אע"פ שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו שלא מדעת בעלים עכת"ד, וכמה תמוהין הן חדא דאפי' אם נניח דכהני שלוחי דידן נינהו מ"מ גזבר ודאי רק שליחא דרחמנא הוא וזה פשוט מאוד, והא שהזכיר התיו"ט מהני כהני דשלוחי שמים הוו אינו אלא להביא ראיה דיש דין שליחות לשמים וכמ"ש הקצוה"ח סי' ר' סק"א, ועוד לדברי הצ"ק למה לא פשיט הש"ס ממתניתין מדלא קני החצר להקדש ש"מ הני כהני שלוחי דידן נמי הוו ולמה נשאר בנדרים באיבעיא דלא אפשטא וע"כ דברי הצ"ק כאן מוקשים, ועלינו להחזיק בתירוץ התוי"ט דהגזבר הוא שליח ואין שליח עושה שליח מטעם דמילי לא מימסרי לשליח כמו שביארנו דבריו, אלא דאכתי יקשה למ"ד בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) דגזבר דין בעלים יש לו עיי"ש ועיין בתפארת ישראל במשניות כאן מש"כ בזה ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' מ"ד ע"ש ד"ה ודאתאן עלה

אמנם הנתיבות בח"מ בפתיחתו לסי' ר' והגרע"א בחידושיו לאו"ח סי' קנ"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ קושית התוי"ט, ע"פ מש"כ הנימוק"י בשם הר"ן על המשנה דראה אותן רצין אחר המציאה דבמציאה אינו יכול החצר לזכות מטעם שליחות, משום דחב לאחרינא ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה לא שייך בחצר וא"כ אינו קונה במציאה רק מטעם יד וכיון דאין יד להקדש אין חצר הקדש זוכה במציאה להקדש ועיי"ש בנתיבות שהאריך בזה, והגאון רע"א ז"ל שם תירץ בזה קושית התוס' בב"ב (ודף ע"ט ע"ב) ד"ה ור"א סבר כר"מ וכו' שהקשו תימה דלא חשיב ראב"ש בפ' האומר בקדושין וכו' ע"ש, ולהנ"ל ניחא די"ל דאף דאביי הקשה שם לרבה ואי בשדה ואילן אמאי מחליף והוכיח דבבור ושובך פליגי, מ"מ לא ס"ל טעמא דראב"ש כר"מ דאדם והנה דשלבל"מ נא דס"ל דמדין חצר הוא קונה, ור"א