תקנת עזרא (מעילה) עא

אלא היתר אכילה אזלי, ועיין בדברינו לקמן (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה העברה

באו"ד ואין לתמוה וכו' אף כי נחלב אסור עכ"ל פי' דאין לומר מטעם דהקדש היוצא מהן כמותן דס"ל כאן כהרמב"ם פ"י מה' מאכ"א דאין זה רק מדרבנן עי' כ"מ שם ובח"ס חיו"ד סי' קי"ד עשה"ט, ועיין בספר התבונה אות מ"ט בתשובת הגאון ר"י העלער ז"ל וכן במרכבת המשנה ברמב"ם שם ודו"ק

באו"ד וקשה לן אמאי אין מועלין עכ"ל, לקמן (דף י"ג ע"א) בענין חצר הקדש הבאתי לתרץ קושיא זו ע"פ שיטת הרמב"ן דאין מועלין רק בהקדש שבא מכח אדם שהקדיש, אבל דבר שלא הוקדש ע"י אדם רק מעצמו אין מועלין בו אע"פ שהוא הקדש גמור, וזהו רק בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב אפי' אם לא הוקדש ע"י אדם המקדיש נמי מועלין בו ע"ש מילתא בטעמא, והתוס' כאן שהקשו דאמאי אין מועלין בו ומיאנו בתירוץ זה י"ל לענ"ד דמזה יהיה סייעתא למש"כ הרש"ש אקושית התיו"ט לקמן במשנה דאילן ואח"כ נתמלא פירות וכו' דאין מועלין במה שבתוכן, והקשה התוי"ט דמ"ש מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דמועלין בהן ונדחק לומר דמשנתנו ר' יוסי היא דס"ל דמועלין בגידולין, והרש"ש כתב דמשנתנו איירי דבשעה שהקדיש התרנגולת היה בה כבר ביצתה והחלב היה כבר בדדיה, וכ"כ הג"מ מלבי"ם בהתוה"מ ויקרא פ' ה' וכן מצאתי שכתב גם הגר"א ז"ל בהגהותיו למשניות כאן וא"כ הרי הוקדשו החלב והביצים ע"י אדם המקדיש, ורישא וסיפא הרי בחד גוונא איירי משו"ה הקשו התוס' שפיר אפי' אם יסברו כשיטת הרמב"ן שם ודו"ק ואולם יש סברא לדעתי דגם הבא אחר כך מכח אדם **(המקדיש)** מועלין בו

באו"ד ונראה לפרש למורי שיחי' דנהי דאסור מ"מ כיון שאינו ראוי לבוא למזבח אין מועלין דלא הוה קדשי ה' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דליהוי חשוב כגוף הבהמה [זה ע"פ הגמ' לעיל בסמוך דבדם מועלין דלא מתקיימת בלא דם משא"כ חלב] וראיה מדאמר בר"ה וכו' עכ"ל, לדעתי יש להביא ראיה לדבריהם ממשנה דזבחים (דף ל"ה ע"א) המולק את התורין לאכול את ביציהן בחוץ לא פגל חלב מוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והטעם קאמר התם משום דלאו גופא דזבחא אינון, ובודאי דה"נ לענין מעילה דכמו דהתם אף דאין חייבין עליהן משום פגול נו"ט מ"מ אסורין באכילה לכתחילה ה"נ לענין מעילה לא נהנין ולא מועלין, והראיה שהביאו מהא דר"ה לא הבינותי דהרי אדרבה בשופר של עולה גם מעילה יש בו והיינו משום דגופא דזבחא הוא אע"ג שאין החיות תלוי בו וגם אם פירש אינו ראוי לבוא למזבח, ורק מחוברין יעלו, ובשלמים הרי גם בגופא דזבחא ובדבר שהנשמה תלוי בו נמי אין מעילה מחיים בו ואפי' באימוריהן ליכא מעילה קודם זריקת הדם כדאיתא במשנה דמכילתין סוף פ"ק וצ"ע, וצ"ל שראייתם היא דיש דברים שאין בהן מעילה ומ"מ איסור מה"ת יש בהן וכן כתבו התוס' בנדרים דף יו"ד ע"א ותו לא, והקרן אורה הקשה כאן למה לא יאסרו הביצים וכן החלב מטעם היוצא מאיסור כציר ורוטב וציר ורוטב דהקדש מזבח ודאי דאסור בהנאה כמש"כ התוס' בחולין [התוס' כתבו דאסורין משום דילפינן חטא חטא מתרומה וגז"ש זו היא רק בקדו"מ ומתורץ בזה באמת קושית התוס' וקצרתי] אן לומר שאני חלב דחידוש הוא דהא כבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסור וה"ה ביצים. של תורין נמי אסורין מטעם זה, והתוס' כתבו לקמן דמשו"ה מועלין בחלב קל ורר"ר משום דהקדיש גם החלב ולפי"ז אין מועלין רק בהחלב שהיה בשעה שהקדיש הבהמה אבל לא בהחלב הבא אח"כ, אבל לסברא דהיוצא מהן כמותן בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדה"ב מועלין בחלב וביצים הבאים גם אח"כ דגם הם ראוין לבדה"ב, רק בקדשי מזבח אע"פ שאסורין בהנאה מ"מ אין בהן מפינה דכיון דמתקיימת בלעדייהו לאו גופא דזבחא הוא עכ"ד, וכבר דיברנו לעיל בסמוך מזה ועוד יתבאר מזה איה"ש במקו"א בארוכה: ועיין בשעה"מ פ"ט ה"ה מה' מאכלות אסורות לענין שלל של ביצים אם דינם כבשר העוף ע"ש

ד"ה במה דברים אמורים וכו' לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח וכו'. ולכך אין מועלין עכ"ל, חידשו התוס' כאן טעם חדש בנפ"מ דחלב וביצים דקדשי מזבח לבין חלב וביצים דקדושת דמים דבדעת המקדיש תליא מילתא, דבקדשי מזבח לא היה בדעת המקדיש להקדיש דבר שאינו ראוי למזבח ופשטה קדושה בכולה לא אמרינן כדאמרינן לענין גיזה בחולין (דף קל"ה ע"א) דהחלב והביצים אינן גופה כל כך ככחש גיזה כצ"ל לדעת התוס' כאן, ולענ"ד יהיה נפ"מ רבתי לדינא בין הטעמים בהקדיש דבר הראוי בעצמו למזבח קדושת דמים דקיי"ל דאינו יוצא מידי מזבח לעולם וקדיש ממילא קדוה"ג, דלפי הטעם דלאו קדשי ה' נינהו אין בחלב וביצים שלהן מעילה, אבל לטעם דבדעתו הדבר תלוי כיון שהקדיש לדמיו הרי היה בדעתו להקדיש גם החלב והביצים ומועלין בהן, והנה ברמב"ם סוף פ"ג מה' מעילה כתב דאם הקדיש בהמה לדמי נסכים או בן יונה לדמי שלמים מועלין בחלב ובביצים ע"ש, נשמר ונזהר בלשונו הזהב לצייר בהמה לנסכים ועוף לשלמים ומבואר דס"ל דאלו הקדיש בהמה לדמי קרבן דחזי ליה הבהמה גופא וכן בן יונה לדמי חטאת או עולה דמקריבין ע"כ הבהמה והעוף גופייהו למזבח כל דין קדשי מזבח היה להן ולא היו מועלין בחלב וביצים וע"כ דס"ל כטעם הראשון שבתוס' דלאו בדעתו תלוי הדבר גם לכאורה תליא סברא זו דלא היה דעתו להקדיש דבר שאינו ראוי למזבח בפלוגתא דר"פ ורבנן במנחות דף ס"ו ע"ב אלא שיש לחלק ודו"ק

ד"ה כל הראוי למזבח וכו' אבל אין ראוין למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצין אלא באמת המים עכ"ל וכ"כ הרשב"ם בב"ב, ולענ"ד משום רחיצת הקרבנות לא מיחשב ראוי למזבח דהרי תיקון אמת המים שבעזרה בא רק משירי הלשכה [שקלים פ"ד מ"ב] ולא מתרומת הלשכה גופה כשאר קרבנות, ואפשר דהתם שאני דרוב המים שבאמת המים היו נצרכין לרחוץ העזרה [פסחים פ"ה מ"ח] משא"כ הכא בהקדיש בור מלא מים אלו היו ראוין לרחיצת הקרב והכרעים כולן היו ראוין לזה והיו משו"ה נקראין ראוין למזבח פכ"ד הרב תפא"י במשניות כאן, ואכתי הסברא דחוקה שהרי פירות שראוין לביכורים דאית בהו הנחה והגשה למזבח ומ"מ כתב המפרש בשם רבו דלא מיקרו ראוין למזבח מפני שאינן נקרבין ממש אמזבח, והא דבפירוש רגמ"ה כאן כתב דביכורים ראוי למזבח איקרי ודאי דטעות ספר הוא דהרי בפירושו לב"ב (דף ע"ט ע"א) האריך הרגמ"ה דביכורים אינן ראוין למזבח, וכ"ש המים להדחת הקרב והכרעים שאינן ראוין למזבח כלל, וגם הא דחזו למי כיור לרבנן דר' ישמעאל בזבחים (דף כ"ב ע"ב) דלא באו לכיור מים חיים נמי רק צורך בדה"ב איקרו לא צורך מזבח דלא עדיפא מבגדי כהונה שהן ודאי צורך עבודה ונקנו מ"מ מבדה"ב כמבואר בכ"מ, עוד קשה לי בדבריהם דאמאי מים מכונסים אינן ראוין להדחה הרי תניא בזבחים שם והקרב והכרעים ירחץ במים לרבות שאר מימות פי' דמכונסים