תקנת עזרא (מעילה) סט

לא דמו לגמרי לקדשים שמתו ואדרבה קלים הן מקדשים שמתו, דבנ"י שעבר זמנן איסור הנאתן מבואר כאן שהוא רק מדרבנן אבל מה"ת אין בהן איסור כלל, דכיון דאין להם פדיון פקעה קדושתן לגמרי כמו חמש חטאות המתות דאין להם פדיון ואין בהן שום הנאה להקדש, אבל קדשים שמתו כיון דהיה שייך בהן פדיון מחיים כשהוממו שם הקדש עליהן גם אחר מיתה, וכיון דבעו קבורה כבתמורה (דף ל"ב) נהי דפקעה מהם המעילה משום דלא חזי תו לגבוה מ"מ אסורין בהנאה מה"ת דאל"כ למה בעו קבורה מה"ת, וכ"כ המהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה אות ל"ז בפשיטות וכ"כ המהר"ם לובלין בקדושין (דף נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מה שלי וכו' ע"ש וכ"כ הרב תורת מרדכי סי' ל"ח ועיין במהרי"ט אלגזי שם ודי בזה כאן ובזה נדחה התירוץ הראשון שכתב הפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מנין לעצי סוכה וכו' אבל משנפלה דבטל מצותה לא אסירא אלא מדרבנן עכ"ל, וכתב ע"ז הפנ"י וז"ל ואע"ג דמדמי לה לחגיגה אפ"ה קרבנות גופא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת עכ"ל, ולהנ"ל הרי אסור בהנאה עכ"פ מה"ת גם אחר שמתו ואכמ"ל יותר ובהא דהמקיז דם לבהק"ד אסור בהנאה ומועלין בו אין להקשות הרי דם ההקזה כיון דאינו ראוי עוד לזריקה הו"ל כקדשים שמתו ויצאו מידי מעילה ד"ת, דכיון דעיקר דין קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה הוא נגד הסברא כדאקשינן מעילה שבהן להיכן הלכה, אלא דגזרת הכתוב הוא דכתיב מקדשי ה' אין לך בו אלא חידושו דוקא כשמתה הבהמה לגמרי שאין כאן קדשי ה' כלל, אבל כל זמן שהקרבן חי ואין בו מום קבוע אם חתך ממנה חתיכת בשר ולא עשה בה מום קבוע, חתיכת בשר זו אע"פ שהיא אינה ראויה עוד לקדשי ה' מ"מ הנהנה ממנה מעל מה"ת כיון שהבהמה שממנה לוקחה חתיכה זו עדיין קדשי ה' היא וראויה לקרבן מקדשי ה' קרינן ביה וחייב על החתיכה קרבן מעילה כדאיתא להדיא לקמן דף י"ט ע"ב במתניתין תלש מן החטאת ופי' בשמ"ק שתלש מהחטאת חתיכה בשר, שהרי הכתוב אומר וחטאה בשגגה מקדשי ה' ולא בקדשי ה' כדכתיב שם להלן באותה פרשה בפקדון או בתשומת יד, דלא בעינן שהדבר שנהנה ממנו איהו גופא יהיה עתה קדשי ה' אלא שיהיה בא מדבר שהוא ראוי גם עתה לקדשי ה', ודם הקזה דין בשר יש לו כמה שהסביר המפרש כאן וכדאמרינן בעלמא (מכות דף י"ט רע"ב ופסחים דף פ"ג ע"א) דם ובשר חדא מילתא היא משו"ה מועלין בו ונכון בעזהי"ת

תוס' ד"ה המקיז דם וכו' וא"ת והא כתיב לכפר וכו' עכ"ל, התוס' בחולין (דף קי"ז) הקשו ג"כ קושיא זו מדרשה דהוא דקאמר ריו"ח ולא מלכפר דדרשי תנא דבי ר"י ותירצו בשם ר"ת כמו הכא, ונראה דקושיתם שם דייק טפי דקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר משמע ודאי דקאי על הדם שלאחר שחיטה הניתן על המזבח וביה אמרינן לכם שלכם יהא או לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה אבל לא משמע מזה דם הקזה דמחיים שאינו ראוי לכפרה, אבל מהוא דדרשינן לפני כפרה כלאחר כפרה משמע יותר למעט גם דם הקזה ממעילה, ותירצו דמ"מ גם דרשה דהוא נמי מיירי רק בכפרה דאיירי קרא אבל לא על מחיים, ואפשר דגם התוס' כאן קושיתם הוא לא מקרא דלכפר אלא מקרא דהוא, אלא דדרשא דלכפר דתנא דבי ר"י היה בגירסתם הראשונה שהרי יש דין קדימה לתנא לעומת דרשה דאמוראי וכן נראה דהיה הגירסא לפני הרמב"ם בפיהמ"ש בחולין שם להכי נקטו דרשה הראשונה, ועיין מש"כ בזה לעיל (דף י"א) בביאור לשון הרמב"ם בפיהמ"ש בחולין שם

בגמ' מתיב רה"מ חלב המוקדשין ובצי תורין לא נהנין ולא מועלין, ופי' התוס' דקס"ד מדאמרינן דם נעכר ונעשה חלב [כן גריס השמ"ק] דדם הוה כמו חלב עכ"ל, ואין כונתם דהקושיא היא רק לר"ח דס"ל דם נעכר ונעשית חלב ולרבנן דס"ל דאיבריה מתפרקין לא מתיב רה"מ מידי דא"כ מאי הקשה רה"מ שהרי קיי"ל בודאי כרבנן דר"מ כבכל דוכתא, אלא דהתוס' שיגרא דלישנא נקטו אבל באמת הרי כבר כתב התוס' חדשים במשניות נדה פ"ק דהחוש מעיד דהדם נהפך לחלב, אלא דמחלוקת ר"מ ורבנן היא דר"מ ס"ל הדם נהפך לחלב לאחר שהיה כבר דם, ולרבנן אותן הליחיות והציר מהאברים שהיו ראוין להעשות דם המה מתהפכים לחלב קודם שהיו לדם, וכתב עליו הח"ס חיו"ד סי' ע' דזהו האמת הברור בהא מילתא ובזה מתיישב קושית הכו"פ אהא דבעי בחולין (דף ס"ט ע"א) מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא וכו' או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, והקשה הפלתי דהא באבר היוצא מבעיא לן שם לענין הולד ואמרינן בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי ה"נ ל"ש, וא"כ נימא נמי הכא חלב דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי ה"נ ל"ש וחלב ודם הרי לית להו תקנה בשחיטה, ואי דהתם תרי איסורא והכא תלתא הא בבן פקועה ליכא איסור חלב ע"ש, ואולם לפי דברי התוס' חדשים הנ"ל א"ש לפ"מ שכתבו האחרונים דאף דבשומן מחזיקין דם מ"מ בחלב ליכא שום דם דטבע החלב חלוק מהשומן כמש"כ הרמב"ן על התורה פ' ויקרא, וכיון דגם לרבנן דר"מ החלב מתהוה מהלחיות העתידין להיות דם וכיון דחלב אין בו דם ממילא דגם חלב לא בא כלל מחלב וא"כ אינו דומה לחלב דעלמא דבא רק מכח איסורי

דאבמה"ח דאית ליה תקנתא בשחיטה משא"כ וצא דלית ליה תקנה בשחיטה ודו"ק ועיין בדברינו לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה אלא לרבה קשיא מש"כ בזה, וא"כ אליבא דכו"ע פריך רה"מ שפיר דחלב ראוי להיות לו דין דם לענין מעילה וכיון דחלב של קדשי מזבח תנן להדיא דאין מועלין בהן, דנהי דקדשי בדה"ב חלב היוצא מהן מועלין בהן משום דהבהמה היא ממון גבוה כמו גבי הדיוט כה"ג דודאי חלב של בהמת ראובן שייך ודאי לראובן ואם בא אחר וגזלן חייב לשלם וגם הקדש עכ"פ לא גרע מהדיוט. מ"מ בקדשי מזבח דאין חיובן משום ממון הקדש דהרי לא בעינן בהו שיווי ממון לענין מעילה כמו שביארנו כבר כמה פעמים, החלב היוצא מהן אין בהן מעילה והא דתניא בחולין (דף ק"כ) הטבל והחדש וההקדש וכו' משקין היוצא מהן כמותן ס"ל להרמב"ם פ"י מהלכות מאכא"ס הכ"ב דהוה איסור בעלמא או אסמכתא בעלמא עיין כ"מ שם, וחלב אע"ג דלשיטת התוס' בחולין (דף ס"ד) ד"ה שאם רקמה דלוקים על ביצת עוף טמא וה"ה על חלב בהמה טמאה ולשיטת הרמב"ם פ"ג מה' מאכא"ס ה"א אין לוקין אחלב וביצים של הטמאין מ"מ איסורא דאורייתא יש בהן כמש"כ שם מפורש, מ"מ חלב וביצים של קדשי מזבח אין מועלין בהן דלאו קדשי ה' נינהו כמש"כ התוס' כיון שאינן ראוין למזבח, וא"כ דם הקזה דנמי אינו ראוי למזבח למה מועלין בו. ומשני כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימת בלא דם והו"ל כגופה ממש משא"כ חלב דמתקיימת בלא חלב לא הוה כגופה, ועיין בח"ס חיו"ד סי' קי"ד ובספר ידות נדרים סס"י רט"ז וקצרתי

שם מתיב רב משרשיא הזבל והפרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין אמאי ה"נ לא מקיימי