תקנת עזרא (מעילה) סח

להקרבה, גם עיקר הקושיא מי איכא מידי דמעיקרא לית בה מעילה ולבסוף אית בה מעילה תמוה, דהרי שלמים וכל קדשים קלי' מעיקרא אין בה, מעילה ולאחר זריקה יש מעילה באימורים, וזה קשה לכל הפירושים וכבר הקשה כן בפי' קדמון מכ"י הנדפש בש"ס דווילנא ותירוצו לא הבנתי ויש שם טעותי הדפוס וצ"ע

באו"ד לכך נראה דהכי פירושו מודינא לך וכו', ביאור דבריהם דר"ח מפרש קושיתו דפריך על עולא דקאמר דמעילה דרבנן איכא אפי' בקדשים קלים שמתו, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכיון דבקדושה הראשונה לא היתה בהן מעילה לאחר שמתו ג"כ לא יהיה בהן מעילה, אולם גם פי' זה דחוק חדא דמהיכא תיתא דעולא בקדשים קלים נמי מיירי, אדרבה מהלשון שאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה משמע דמיירי בקדק"ד שיש בהן מעילה מחיים, דבקדק"ל לא שייך לומר שכשמתו יצאו מידי מעילה הרי מחיים עדיין לא הוה בהו מעילה, ואפשר דהתוס' אזלי כאן בשיטתם בכ"מ דאיסור הנאה מה"ת יש גם בקדשים קלים מחיים, ולעיל (דף י"א) כתבתי דלפ"מ שביאר הצל"ח בברכות (דף ל"א ע"א) את שיטתם יש בקדק"ל מחיים גם לאו דמעילה אלא שאין בשוגג חיוב קרן חומש ואשם אליבא דר"י עיי"ש, וא"כ י"ל דהא דקאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת דאקדק"ל נמי קאי שיצאו מאיסור מעילה שבהן מה"ת ומועלין עתה בהן רק מדרבנן, ומשו"ה פריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה דכיון דמחיים אין בהן מעילה לענין תשלומין דקרן נמי אמאי ישלם קרן אחר שמתו מדרבנן, ובזה יש ליישב נמי מה שהקשה הפירוש הקדמון שהבאתי לעיל בסמוך, ומ"מ הלשון וכי קדושה שבהן להיכן הלכה משמע ודאי דלחומרא פריך ולא לקולא, וכן בשבועות (דף י"א) פריך נמי רב חסדא גופא לעולא גופא בלשון וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ושם ודאי דלחומרא פריך ע"ש, ובתוספתא דמכילתין פ"ק איתא בזה"ל חטאת שמתה מעצמה וכן עולה שמתה מעצמה אין מועלין בה עכ"ל וצ"ל דרק מה"ת קאמר דאין מועלין אבל מדרבנן מועלין, ועכ"פ מפורש בה קדשי קדשים לבד אבל מלשון הרמב"ם רפ"ג מה' מעילה משמע מפורש דגם בקדשים קלים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן שהרי כתב קדשי מזבח שמתו וכו' עכ"ל, ומדנחית לפרש דמיירי בקדשי מזבח אם איתא דס"ל דרק בקדק"ד מועלין מדרבנן הו"ל לומר קדק"ד שמתו וממילא הוה ידעינן דבקדשי מזבח איירי דבקדשי בדה"ב הרי ליכא קדשי קדשים, אלא ע"כ דס"ל דגם קדשים קלים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן ועדיין צ"ע בכל זה

ע"ב בגמ' דאמר רב המקיז דם לבהק"ד אסור בהנאה ומועלין בו, לכאורה כיון דמועלין פשיטא דאסור בהנאה וכבר עמד ע"ז הצל"ח בברכות וכתב דאסור בהנאה קאי אמקיז דם בבהמת קדק"ל דלית בה מעילה מחיים רק איסור הנאה ומועלין בו קאי אבהמת קדק"ד, ולולא דבריו י"ל דהרי למאן דס"ל אין איסור חל על איסור לא שייך מעילה בדם רק בנהנה ולא באכל דלא אתי איסור מעילה וחייל אאיסור דם כדאיתא בכריתות (דף כ"ג ע"ב) ולקמן (דף ט"ז ע"א) ס"ל לרב גופא דאין איסור חל ע"א [אמנם בברכות הגירסא ר' זעירא ולא רב ומ"מ ודאי דר"ז נמי ס"ל כהלכה דאין אחע"א] להכי דייק ואמר אסור בהנאה כלומר דכיון דאסור בהנאה גם בלא אכילה משו"ה ומועלין בו וק"ל וביותר י"ל ע"ד החידוד לפ"מ שהארכתי לעיל (דף ב' ע"ב) דבמעילה לא אמרינן סברא דמשום האיסור קץ ולא נהנה ופלפלנו שם היכא דיש איסור אחר מלבד איסור מעילה אי אמרינן דאכילת האיסור לא מיקרי הנאה משום דקץ באכילת איסור, ואם נניח דבאמת כן הוא דבאכילת איסור אינו חייב מעילה משום דקץ ואינו נהנה ע"ש מש"כ, א"כ דם דאסור הוא באיסור כרת בלאו"ה אין מועלין בו באכילתו רק בהנאתו דלא שייך קץ בהנאה זולת אכילה, וקרא דממעט דם דלאחר שחיטה ממעילה נמי אשאר הנאות קאי ולא אכילה, דרק גבי חלב דאתי קרא לרבות ביה מעילה דוחק לומר דמרבה מעילה רק בהנאה ולא באכילה כמש"כ בשו"ת בא"פ ביו"ד סי' ל"ה ע"ש, אבל בדם דאתי קרא למעט ממעילה שפיר י"ל דאצטריך למעוטי עכ"פ כה"ג דנהנה ולא אכל, ואין להקשות דא"כ למ"ל קרא בפסחים (דף כ"ב) להתיר דם בהנאה אליבא דר' אבוה, תיפוק ליה מדאצטריך קרא למעט דם ממעילה ע"כ דדם חולין מותר בהנאה, דאל"כ למ"ל קרא למעט ממעילה הרי בלאו"ה הוה ידענא דאין בהנאתו מעילה כיון דלאו בר דמים הוא כדאמרינן בפסחים (דף כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלאו בר דמים הוא, אין זה קושיא לפ"מ שכתבו התוס' בכריתות ודף י"נ) דהקדש קדוה"ג לא בעי בר דמים ורק קדושת דמים כחמץ בעינן שיהיה בר דמים וכבר הארכנו בזה לעיל, וא"כ י"ל בזה דקדוק הלשון המקיז דם בבהה"ק אסור בהנאה ולפיכך כיון דאסור גם בהנאה ובהנאה הרי לא שייך קץ משו"ה מועלין בו ויש להאריך בזה אלא שהו רק ע"ד החידוד

נכלול עתה סוגיא זו דבראשונה פריך הש"ס מ"ש ממחוסר זמן ופי' המפרש הכונה אמחוסר זמן דמעשר בהמה, הא דלא פירש בפשוטו אמחוסר זמן דכל הקדשים נראה דאזיל בשיטת רש"י בבכורות (דף כ"א ע"ב) ד"ה לילף דאין קדושה חלה כלל על מחוז"מ דשאר קדשים ורק במעשר בהמה חל הקדושה אמחוסר זמן דיליף מבכור, ולשיטת התוס' בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה היתר דגם מחוז"מ דשאר קדשים בדיעבד קדוש באמת קושית הש"ס היא ממחוז"מ דכל הקדשים, כמש"כ התוס' כאן ד"ה בשלמא ואין להקשות לשיטת המפרש ורש"י ז"ל מאי פריך אתורין שלא הגיע זמנן מ"ש ממחוז"מ דמעשר בהמה נימא דמחוז"מ דעוף ילפינן ממחוז"מ דשאר קדשים דלא חל עליהם קדושה כלל, חדא דא"כ אמאי ס"ל לרבנן דלא נהנין מהן לכתחילה כיון דלא קדישי כלל, ותו דהרי בבכורות שם אמרינן דמשו"ה ילפינן מעשר בהמה רק מבכור ולא משאר קדשים דבכור ומעשר שווין דאין נפדין וקדושין במומן ואין עושין תמורה לקרב ע"ש, והרי עופות דמו בכל אלה לבכור ומעשר וזה נכון, ומשני אמרי מחוסר זמן מ"ד אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות וכו' אין לעופות פדיון, ואין להקשות הרי כתב רש"י בכריתות (דף כ"ח ע"א) ד"ה קדושת דמים דהא דאין לעוף פדיון היינו דוקא בנראה להקריב בשעת הפרשה אבל היכא דלא היה ראוי מעולם להקריב מהני פדיון אף לעוף ועיין תוס' קדושין (דף ז' ע"ב) והתוס' במנחות (דף ק' ע"ב) הביאו חילוק זה מהתוספתא, א"כ תורין שלא הגיע זמנן מעולם להקרבה למה אין בהן פדיון הא לא קשה מידי דכיון דכשיגדלו יהיו ראוין להקרבה וזמן ממילא קאתי שפיר לא מהני בהו פדיון, וגם י"ל כמה דמחלקי התוס' בתמורה (דף ל"ג ע"א) ד"ה אפי' חיה בין היכא דהקדיש העוף לבדה"ב להיכא שהקדישו קדוה"ג למזבח כ"כ הרב דרך ים, מיהו בני יונה שעבר זמנם לכו"ע לא נהנין ולא מועלין וכתבו התוס' ד"ה וכי קדושה דמיירי אף שהקדישום קודם שעבר זמנם, דדמו לקדשים שמתו בזה דאין בהן מעילה, אבל מ"מ