תקנת עזרא (מעילה) סה

בדבר שנעשית מצותו וא"כ לכאורה גם דברי רש"י שם ודברי המפרש כאן מיותרין, ואולי יש לומר דהיה קשה ליה לרש"י אמאי לא קאמר הש"ס אלא למ"ד והניחם שם שלא ישתמש בהם ביוכ"פ אחר מא"ל, דהא לית לן ילפותא לענין מעילה כדכתבנו, והש"ס פריך רק מהא דמותר להשתמש בהן כה"ד שאין זה עיקר הקושיא לכאורה, אלא ע"כ דמזה ליכא עדיין לאכוחי כלל דאפי' למ"ד דקרא אתי שלא ישתמש בהן ביוכ"פ אחר נמי קרא דוהניחם שם אינו יוצא מידי פשוטו שישארו בקדושתן ושימעלו בהן גם אחר שנעשית מצותן, ולפ"ז גם במאי דאמרינן דמותרין הן לכה"ד נמי אפשר לומר דמ"מ אתי קרא דוהניחם שם לומר שיהיו בקדושתן לענין מעילה לעולם, להכי הוכרח רש"י לפרש דמ"מ מקשה דודאי למ"ד מותרין הם לכה"ד אין מועלין בהם דהרי לא נתנה תורה למלאה"ש, ואפי' נימא דכאן הוא גזרת הכתוב שיהא בהן מעילה דמן הסתם לאו דרך הוא שילבשם כה"ד כדאיתא ביומא שם, וא"כ פשטיה דקרא דוהניחם שם אתי שלא יוציאן לחולין לגמרי חוץ לעזרה נמי א"כ שוב לא הוו ב"כ הבאכ"א, דדוקא במידי דשייך מעילה בשעת מצותן קאמרינן דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כמש"כ כבר מהתוס' ישנים ביומא והפנ"י בקדושין, וגם דבר זה למדתי מהפנ"י בקדושין (דף נ"ד ע"א), ד"ה ת"ש כתנות כהונה עיי"ש ודו"ק היטב ודע דהא דקאמר דתרה"ד ובג"כ הוו בכהב"כ היינו דבבג"כ מלת שם מיותר אבל מלת והניחם הרי אתי להשמיענו דנעשית מצותן, ואי לאו מלת והניחם הוה אמינא דעדיין לא נעשה מצותן וראוין ליוכ"פ אחר או לכהן הדיוט קמ"ל והניחם דאסורין ונעשית מצותן וא"כ מלת והניחם ודאי אינו מיותר אלא דמלת שם מיותר ודו"ק

בגמ' והא קרא קאמר אסמכתא בעלמא ביאור הדבר דהנה שרפה שייך רק בדבר הניתן לאשים וכשנפסל שורפין אותו כשרפת פסולין. אבל דבר הניתן לספלים כשנפסל הסברא החיצונה נותנת דלא בעי שרפה בקודש כיון דגם בכשרותו אינו נשאר במזבח ובעזרה רק יורד לשיתין, וברש"י פסחים (דף כ"ד ודף מ"ט) דפסולי בשר קדק"ל שמקום אכילתן בכשרותן הוא ירושלים שם שרפתן גם כשנפסלו ע"ש וה"נ דכוותם, אך הרי ברייתא מפורשת בזבחים (דף צ"ב ע"א) דנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן וכתב שם רש"י דמקרא דבקודש באש תשרף מרבינן כל פסולי המוקדשין שמחיצתן העזרה דשרפתן בעזרה, ונראה דעיקר הילפותא היא מג"ש זו דבקודש הסך נסך שכר ויליף מג"ש דבקודש באש תשרף, וא"כ עיקר ג"ש זו אתי רק לנסכים שנפסלו כהאי קרא דבקודש באש תשרף או קרא דושרפת את הנותר באש דבפסולין מיירי, אבל לא כשנעשית מצותן בקודש כדינם, והא דאחת לע' שנה וכו' ושורפין אותה בקדושה מדרבנן הוא, והג"ש דמייתי אסמכתא בעלמא הוא דעיקרו אפסולין קאי ודו"ק שזה נכון

במשנה המקדיש דישון בתחילה מועלין בו, הרבה פירושים נאמרו בזה ועיין בתפא"י במשניות כאן. ובהגהות הגר"א ז"ל למשניות ראיתי שהסכים לפי' התוס' דמיירי שהקדיש אפר כירתו, [והלשון בתחילה הוא כהא דאיתא בברייתא דמנחות דף. נ"ב ע"א פר העד"ב של ציבור ושעירי עכו"ם בתחילה מגבין להם לקל וקאמר דישון לומר דאפי' אפר פתילה נמי דסד"א דלא חזי למידי, והא דהקשו התוס' דא"כ מאי קמ"ל י"ל דזה גופא קמ"ל דלא תימא הא דדישון מזבח הפנימי והמנורה אין מועלין בהן הוא משום דלא חזי למידי, קמ"ל דהתם טעמא הוא משום דנעשית מצותן אבל מיחזי חזי, ולכן אם הקדיש אפר שלו מועלין בו ע"כ דבריו בשינוי לשון מעט להבנת הענין, ודע שהפירוש שכתב הרע"ב במשניות הוא מפי' רגמ"ה כאן ומלבד מה שתמה עליו התוס' יו"ט בצדק עיי"ש לא הבינותי עיקר פירושם דהרי המזיק הקדש פטור וכתבתי מזה לקמן בגמ' ד"ה בשלמא מזבח החיצון ע"ש ועיין חק נתן והדברים יגעים

תוס' ד"ה מה נותר שרפתו בקודש וכו' דקלט מן האויר ולא ירדו ממש על הריצפה ובכה"ג אין מצותה בשרפה עכ"ל וכתב הקרן אורה וז"ל ולא ידענא טעמא מאי, ומש"כ רש"י ז"ל דקרקע השית מקדש ליה ג"כ לא הבנתי מנ"ל הא כיון דמקרא דבקודש ילפינן דמצותו בשרפה א"כ בכל גווני מצותו בשרפה עכ"ל, ולפי מה שכתבנו בגמ' ד"ה והא קרא קאמר הדברים יש להם פנים מסבירים וקצרתי ועיין זוהר פ' ויקרא

ד"ה דישון מזבח הפנימי וכו' כדמפרש במ' תמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מעשרים אמה עכ"ל, האי לישנא ליתא שם בתמיד ע"ש רק שם בהמפרש הביא בשם רבו שאין השלכה פחות מעשרים אמה, וע"כ לומר דמש"כ התוס' כאן כדמפרש בסמוך אשלפניו קאי אריחוק עשר אמות מרגלי הכבש, ובאמת כלל זה דאין השלכה פחות מעשרים אמה קשה מאוד, דא"כ הרי גם בעץ ארז ואזוב ושני תולעת דפרה אדומה כתיב נמי והשליך ולבעי השלכה מרחוק עשרים אמה וזה לא מצינו, ומ"מ כאן החשבון מדוקדק כמו שביאר מעט הצ"ק כאן ובארוכה ביאר הדבר הגאון מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה כאן בדברים יקרים כדרכו עיי"ש. אכן במדרש איכה בפתיחה דזכור את בוראך וכן מד"ר קהלת על פסוק זה איתא אמר ר"ח המוראה דבר קל הוא והיה הכהן זורקו על הכבש ל"ב אמה וזה צ"ע ועיין זבחים דף ס"ד ע"א עיי"ש היטב, והשמ"ק כאן הגיה פחות מעשר אמות ולא ידענא למה הגיה כן, ודע דהמלחמות פ"ב דיומא כתב דדישון מזבח הפנימי והמנורה אין לו עיקר מה"ת והוה רק מדבריהם וצע"ג מסוגיא דכאן ומיומא דף כ"ד, ע"ב דבעי שם לחייב עליהם זר אם דישן מיתה ע"ש והדבר פלא גדול

דף י"ב בגמ' בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו וכו', התוס' ביומא שם (דף נ"ט ע"ב) האריכו בשם הריצב"א בפירושא דשמעתין ותמצית דבריהם הוא דהא דתנן לא נהנין הוא מה"ת כדאיתא בירושלמי ובתרוה"ד ג"כ ליכא רק איסורא בעלמא, והכי פריך כאן בשלמא מזבח החיצון נאמר בו ושמו אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה מנא ן ומשני מאל מקום הדשן דאתקשו לתרוה"ד דאית ביה איסור הנאה מה"ת, אבל לפ"ז יש לדקדק חדא כיון דהמקשן לא ידע עוד מקרא דאל מקום הדשן מנ"ל כלל דלא נהנין מה"ת קאמר דילמא רק מדרבנן לא נהנין. דהא בירושלמי נמי דפשיט דאסור בהנאה מה"ת מקרא דאל מקום הדשן יליף, ותו דלפי שיטת הריצב"א כל הדשנים שוין לאיסורא א"כ הא דקיי"ל דקטורת לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא וכ"כ התוס' שם, ומאי פריך התם הרי תרוה"ד דנעשית מצותו ומועלין בו הא בדישון המנורה נמי איכא איסורא, ע"כ נראה דהילפותא בירושלמי לאיסור הנאה מאל מקום הדשן לאו מדאתקיש לתרוה"ד אלא מדקבע לו התורה מקום ממילא שמעינן דהוא מהנקברין ואסור בהנאה, ופי' הסוגיא כאן נראה עיקר כפי' השני שבתוס' דעל קביעות המקום קבעי הש"ס כ"כ הקרן אורה ועיין