תקנת עזרא (מעילה) סד

ובהבדל שבין סוגיא דידן לשארי מקומות דבפסחים וביומא ובחולין ליתא הא דתרוה"ד ואברי שעיר המשתלח הוו ב"כ הבאכ"א והכא איתא, י"ל דלכאורה מה שייך כאן אברי שעיר המשתלח לפ"מ שביארנו לעיל ד"ה ועוד י"ל קושיא זו דהא דלהרמב"ם בגדי כה"ג מעונין גניזה לא ילפינן זה לבגדי כה"ד ורק בהנאה אסורין, וגניזה דבגדי כה"ג ותרומת הדשן גניזה ממש הוא א"כ איך הוו תרוה"ד ואברי שעיר המשתלח ב"כ הבאכ"א, הרי אברי שעהמ"ש אינם טעונין גניזה גם למ"ד דאסורין בהנאה, דאל"כ מאי קאמר שם הש"ס מסתברא כמ"ד מותרין בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואם היו צריכין גניזה מאי תקלה יש בהו, וכיון דלא בעו גניזה איזה ב"כ הבאכ"א יש כאן הרי תרווייהו אצטריכי דאי הוה כתב רק תרוה"ד והוה ילפינן אברי שעה"מ מנייהו הו"א דגם אברי שעה"מ בעו גניזה. ואי הוה כתיב רק בשעיר המשתלח והוה ילפינן תרוה"ד מנייהו הו"א דגם תרוה"ד אסורין בהנאה אבל גניזה לא הוה ידעינן בתרוה"ד ואצטריכו תרווייהו אבל לפמש"כ לעיל ד"ה כתיב התם הערופה הדבר נכון, דשם כתבנו דלכאורה קשה מנלן למעט מקראי דושמו והערופה דאין מעילה בדמים. נימא דהוא לאחר כפרה כלפני כפרה והמיעוטים באו למעט רק מגניזה, אכן התוס' הרי הקשו דלמ"ל תרי מיעוטי הא בחד סגי ובזה מתיישב הכל, די"ל דגם המקשן ידע מהמיעוט דושמו אלא דהוה קשה ליה לימא דממעט מגניזה לחוד אבל לא מאיסור הנאה ומעילה, ומשני הש"ס שפיר דהו"ל תרוה"ד ואברי שעהמ"ש ב"כ הבאכ"א היינו דלכתוב בתרוה"ד ולא בשמהמ"ש ואין לומר דהוה אמינא דגם אברי שעהמ"ש בעו גניזה, זה אינו דהרי לענין גניזה איכא מיעוט דושמו, ופריך הניחא למ"ד אין נהנין וכו' ומשני הוה תרוה"ד ובגדי כהונה ב"כ הבאכ"א, וכאן נמי לא קשה דילמא הב"כ אינן ממעטין רק מגניזה דלגניזה הרי כבר כתיב ושמו למעט, ופריך שוב אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני תרי מיעוטי כתיבי חד ממעט מגניזה וע"כ השני ממעט גם ממעילה

ומעתה י"ל בהבדל הסוגיות ע"פ מה שהביאו כבר הגינת ורדים והמלוא הרועים מחלוקת רש"י ותוס' בקדושין בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא, דרש"י ס"ל דב"כ הבאכ"א אין מלמדין הכונה. דלא מצינן למילף מנייהו ונשאר הדבר על הסברא החיצונה אבל התוס' ס"ל שם דב"כ הבאכ"א הוה מיעוטא דדוקא הנך אבל אחרינא לא עיי"ש, וא"כ י"ל דבזה פליגי גם הסוגיות דסוגיא דפסחים יומא וחולין ס"ל כשיטת רש"י דב"כ הבאכ"א לא הוו מיעוטא, והרי התוס' ד"ה הוא לפני כפרה הקשו אדרבה נימא איפכא לאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו, ותירצו דמצינו עגלה ערופה קודם ירידתה לנחל דלא נעשית מצותה ומותרת בהנאה, וא"כ י"ל דלא אפשר לומר דתרוה"ד ואברי שעהמ"ש הוה ב"כ הבאכ"א, דנהי דאין לומדין מנייהו עכ"פ גם מיעוט לא הוה ונלמוד מהוא דלאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו, ואי משום דמצינו בע"ע הרי מצינו להיפך בתרוה"ד ואברי שעהמ"ש דנהי דלא ילפינן מנייהו אבל הרי גם מיעוט לא הוו ונלמוד לחומרא מהוא, אבל תרוה"ד ובג"כ שפיר הוו ב' כתובין ואין מלמדין גניזה מנייהו ואייתר לן מיעוטא דושמו למעט ממעילה דלא נילף מהוא, משא"כ אברי שעהמ"ש דאין בהו גניזה וא"כ אצטריך ושמו למעט מגניזה לבד אבל איסור מעילה נהי דלא ילפינן מנייהו דהוו ב' כתובין אכתי איכא למילף מהוא, אולם סוגיא דידן ס"ל כשיטת התוס' דב"כ הבאכ"א מיעוטא הוה וא"כ שפיר י"ל גם דתרוה"ד ואברי שעיר המשתלח הוו ב"כ הבאכ"א וממעטין שפיר דם ממעילה, ועיין נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ח ודו"ק בכ"ז היטב, וזאת לדעת דהא דבגדי כה"ג טעונין גניזה היינו רק בד' בגדים שמשתמש בהן ביוהכ"פ אבל הח' בגדים שמשתמש בהן כל השנה וגם ביוהכ"פ לקרבנות התמידין דינן כבגדי כהן הדיוט לכל דבר ואין טעונין גניזה, ואף דלא משמע הכי מהמל"מ שהבאתי לעיל מ"מ כן הוא האמת וכ"כ הקרן אורה

והנה בפיהמ"ש להרמב"ם בחולין (דף קי"ז) ז"ל, ונאמר מיעוט שלישי והוא שנאמר כי הדם הוא בנפש וגו' ר"ל שעומד כמו שהוא ואין איסור אחר נוסף עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר וכבר נתבאר שהאוכל דם קדשים באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה עכ"ל, ולכאורה תמוה לפי ביאורו במיעוט דהוא מאי פריך הש"ס ואימא לאחר כפרה כלפני כפרה וימעלו בדם הא הוא משמע שאין להוסיף עליו איסור אחר והיא תמיה עצומה, אכן נראה דודאי ריו"ח בעצמו ס"ל דרשה דהוא בהויתו יהא לעולם בלי השתנות דיניו אחר כפרה ולפני כפרה, משום דלענין איסור מעילה לא שייך לומר מדרשא דהוא דלא חל איסור מעילה על איסור דם דאיסור מעילה הרי הוא סוג אחר לגמרי, דאיסור דם הוא באכילה ובכרת ואיסור מעילה עיקר בהנאה ובלאו לחוד, וע"כ דריש הוא בהוייתו יהא קודם כפרה ולאחר כפרה שוה בדיניו, אבל דברי הרמב"ם הם לאחר שעשה הש"ס כבר את הצריכותא דתלתא קראי בדם למ"ל חד למעוטי מנותר וחד ממעילה וחד מטומאה ע"ש סוף פרק כל הבשר, ס"ל להרמב"ם דהדרשא דאתי למעילה לפי המסקנא הוא מקרא דלכם שלכם יהא דאין בו איסור הנאה, ומלכפר אמרינן דלכפרה נתתיו ולא לאיסור נותר, ומהוא ממעטינן איסור טומאה, או להיפך דמלכפר ממעטינן טומאה ומהוא נותר, דלגבי איסור נותר או טומאה שהם איסורי אכילה ובכרת כדם נדרש יפה קרא דהוא שיהיה עומד כמו שהוא ולא יחול עליו איסור אחר זולת איסור דם ולענ"ד הוא נכון ועיין בשמ"ק כריתות דף ד' ע"ב אות וא"ו ואות ט' הנדפס בסוף המסכתא ויש להאריך בדבריו שם

רש"י ד"ה אלא לר' דוסא דאמר וכו' דלית בהו מעילה עכ"ל, וביומא (דף ס' ע"א) הוסיף רש"י וכתב שהרי בגדי כהונה מותר ליהנות בהן משום דלא נתנה תורה למלאה"ש עכ"ל, והוא לכאורה שפת יתר דאף אם נימא דבגדי כהונה יש בהן מעילה עכ"פ כיון דלר"ד לא נעשית עדיין מצותן דראוין עדיין לכה"ד ממילא ליכא ב"כ הבאכ"א לדבר שנעשית מצותו שמועלין בהו, ואפי' נימא דס"ל לרש"י והמפרש כאן דגם אם מותרין הן לכה"ד מ"מ נעשה מצותן איקרי משום דמעיקרא נעשו ליהכ"פ, ועתה הרי אסור להשתמש בהן ביוכ"פ אחר ונעשית כבר מצותן מיקרי, אכתי לשון רש"י מיותר דהרי הא דהוו ב"כ הבאכ"א הוא משום דבגדי כה"ג אית בהו מעילה גם לאחר שנעשית מצותן דילפינן מוהניחם שם דבעו גניזה, אבל לר' דוסא אפי' אם נימא דבגדי כה"ד אסורין בהנאה מ"מ לדידיה הרי קרא דוהניחם שם לא אתי לגניזה, ממילא י"ל דבגדי כה"ג נמי כשנעשית מצותן אין בהן מעילה ורק כשעשה מהן בגדי כה"ד הוקדשו עתה מחדש ומועלין בהן כדין כל בגדי כהונה ואין לנו שני כתובין הבאין כאחד דמועלין