תקנת עזרא (מעילה) סא

לא חשיב ליה כמש"כ התוס' במנחות שם, ומיהו אף לשיטת רש"י דלרבנן ליכא בדם גם לאו דמעילה ומותר בהנאה מצד לאו דמעילה, מ"מ איסור הנאה דאיכא בשלמים מחיים אע"ג דודאי נתמעיט מלאו דמעילה וביארתי לעיל בריש מכילתין בשם הראשונים ז"ל דהאיסור הוא משום בל יחל דברו, ודאי דבדם נמי איסור בל יחל דברו יש כל זמן שלא נעשית מצותו, ולאחר זריקה ודאי דלא שייך עוד איסור בל יחל כיון שכבר נעשית כל מצותו ודו"ק

ולפ"ז אמינא דודאי לשיטת התוס' במנחות דלאו דמעילה איכא בדם גם לרבנן דר"י, ע"כ לומר דבתרוה"ד איכא מעילה נמי דאל"כ מאי פריך הש"ס והרי תרוה"ד הרי גם בדם איכא איסור הנאה מצד לאו דמעילה קודם ואפשר דה"ה נמי לאחר זריקה (אם לא דנימא כהקרן אורה הנ"ל וזה לא ניח"ל להתוס' ודו"ק], אבל להתוס' ביומא אזלי בשיטת רש"י דלרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי ר"י ס"ל דאין בדם איסור כלל מצד מעילה דלגמרי אתמעיט והקישא דדם לחלב לא ס"ל, משו"ה פריך הש"ס שפיר והרי תרוה"ד דאית ביה איסור הנאה גם לאחר שנעשית מצותו ואמאי לא נימא לאידך גיסא מה קודם כפרה אית ביה מעילה אף לאחר כפרה כן ולמה אמרינן דאתמעיט גם מאיסור הנאה דמעילה דלפני כפרה כלאחר כפרה הרי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ואי דבאמת יש בדם איסור הנאה קודם כפרה מצד לאו דבל יחל הרי לאו זה ודאי דלא שייך לאחר כפרה ואינו ענין לההיקש כלל, וא"כ הקישא כי אתי ע"כ לענין לאו דמעילה אתי ונימא מה לפני כפרה איכא לאו דמעילה לענין איסור הנאה אף לאחר כפרה נמי כמו תרוה"ד ודו"ק ודאמרינן כאן משום דהוו תרוה"ד ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבא"כ לדעת התוס' ביומא דתרוה"ד ליכא רק איסורא בעלמא א"ש, דגם באיברי שעיר המשתלח נראה דליכא רק איסור בעלמא אחר שנעשית מצותו כדיליף מקרא אבל לא מעילה, אבל לשיטת התוס' במנחות וכמו שביארנו ע"כ לומר דאיכא איסור וחיוב מעילה באיברי שעיר המשתלח דאל"כ לא הוו ב' כתובין הבאכ"א [וה"ה עגלה ערופה דאמרינן לקמן בגמ' דהוו ב"כ הבאכ"א עם תרוה"ד] וזהו דבר קשה להאמר כיון דכבר אינו קדשי ה' ורק מגזרה ילפינן דאסור בהנאה, ובאמת בכל שאר דוכתי המובא סוגיא זו ליתא הך דשעיר המשתלח בלתי כאן במעילה לבד, ומצד הסברא החיצונה לאחר הגרלה תיכף לא נקרא עוד שעיר המשתלח קדשי ה' ואין בו מעילה, ונהי דבהמפרש כאן איתא להדיא דמועלין ביה אבל ברגמ"ה איתא רק לשון דאין נהנין מהן אע"ג דבתרומת הדשן כתב בלשונו דמועלין בה ודו"ק בכ"ז היטב וכבר כתבתי בזה מעט בספרי תקנת השבים

שם בגמ' הניחא לרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, המל"מ פ"ה מה' מעילה הקשה אמאי דפסק שם הרמב"ם דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן וז"ל תימה הא קיי"ל כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, דדוקא בבגדי כה"ג כתיב והניחם שם וכו' דאם נימא דבגדי כה"ד ילפינן מבגדי כה"ג א"כ ליבעו גם גניזה כבגדי כה"ג, והא אמרינן בשבת (דף כ"ב) מבלאי מכנסי כהנים היו מדליקין וא"כ מנ"ל דאית בהו מעילה לאחר שבלו ונעשית מצותן, ואין לומר דדבר שנעשית מצותו רק מדאורייתא אין מועלין בו אבל מדרבנן מועלין בו, זה אינו דהרי התוס' בשבת (דף כ"א) ד"ה בית השואבה כתבו וז"ל תימה איך שרי להדליק בשמחת בית השואבה הא לאו צורך קרבן הן ובגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ"ל, ואם נאמר דמעילתן היא רק מדרבנן הא י"ל דרק במדינה גזרו רבנן ולא במקדש כיון דיש בשימוש זה גם מצוה, והנה בפשוטו י"ל דהא דקיי"ל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו הוא רק בדבר שלא היה בו מעולם רק קדוה"ג כגון קדשי מזבח וע"ע דכיון דנעשית מצותן ואזדי לה קדושת גופן אין בהן שום קדושה כלל, אבל דבר הקדוש קדושת דמים שבא ממעות הקדש לא שייך גביה לומר דנעשית מצותו ושוב אין מועלין בו דהרי עכ"פ הרי נשאר הדבר ממעות הקדש לעולם וא"כ בגדי כהונה דממעות הלשכה הן באים כדאיתא ברמב"ם פ"ח מה' כלי המקדש ועבודתן מחנכתן לקדוה"ג, א"כ גם לאחר שנעשית מצותן נהי דפקע מהן קדוה"ג מ"מ קדושת דמים שלהן במקומו עומד דלא יהא אלא עצים ואבנים דהקדש דמועלין בהן, והא דאמרינן כאן דבגדי כה"ג הוא אחד מב' הכתובין הבאין כאחד לאו משום המעילה נקטיה אלא דבגדי כה"ג גם קדושת גופן לא פקע אחר שנעשית מצותן ובעו גניזה וזהו חידוש, וא"כ שפיר מקשו התוס' בשבת שם למה משתמשין בבגדי כהונה לשמחת ביהש"א בלא פדיון, ואין להקשות ע"ז מהא דזבחים (דף פ"ח ע"א) סכין מטרפת היה שם ונמנו עליה כהנים וגנזוה משמע דנשאר בסכין קדוה"ג דאי משום קדושת דמים היה להם למוכרה והתם הרי ג"כ דבר שנעשה מצותו. דיש לומר דכיון שנשתמש בו לגבוה גנאי הוא למוכרו או לפדותו לחולין ומשו"ה גנזוהו, משא"כ בגדי כהונה הא שמשו בהן בפנים לצורך שמחת בית השואבה וכעין זה כתבו התוס' במנחות (דף ט') ובכמה דוכתי, ועוד י"ל דהתם מיד שנשחז בפעם הראשון ראו שברזל שלה רכה ותפגום ואין זה כלל נעשית מצותה, אמנם אכתי אין זה האמת בישוב קושית המל"מ ויש סתירות לתירוץ זה מכמה מקומות, והישוב האמיתי בקושית המל"מ נדבר איה"ש להלן בסמוך, ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב גם תירוץ הנ"ל משום דהסברא לא רחוקה מן הדעת וכל פטפוטי דאורייתא טבין

שם משום דהוה עגלה ערופה ותרוה"ד בכהבכ"א וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מא"ל, לכאורה קשה כיון דעגלה ערופה איסור בעלמא הוא ולא מעילה ממש עיין מש"כ לעיל בזה, א"כ אמאי לא משני הש"ס דהוה תרוה"ד וע"ע ושור הנסקל שלשה כתובין הבא"כ דלכו"ע אין מלמדין, וי"ל דלשיטה זו יהיה באמת ראיה מכאן לדעת ר"ת בב"ק (דף מ"ה) ובסנהדרין (דף פ') דשור הנסקל אינו נאסר מחיים רק לאחר שנסקל או נשחט אחר שנגמר דינו, משו"ה לא שייך לאחשביה בין הנך שגם לאחר שנעשית מצותן אסורין בהנאה ועשיית מצותן לא מפקיע מהן האיסור כיון דשור הנסקל אין נאסר בהנאה רק אחר שנעשית מצותו, וסברא זו כתבו כבר התו"י ביומא ד"ה ועגלה ערופה קמא ואביאם לקמן והיא סברא נכונה מאוד. ובזה מתורץ מה דפסק הרמב"ם פ"י ה"ו מה' רוצח דעגלה ערופה ירידתה לנ"א אוסרתה אע"פ שעדיין לא נערפה וזהו דלא כרבא בכריתות (דף כ"ד) והרי רבא הוא בתרא והו"ל לפסוק כמותו ונדחק בזה הכ"מ שם. ולדברינו הרי מוכח מסוגיא דידן שהיא סתמא דגמ' בג' מקומות בש"ס כאן וביומא ובחולין דע"ע מחיים נאסרת דאל"כ איך חשיב ע"ע בהדי הנך דנעשית מצותן ואסורין ושור הנסקל לא חשיב עמהן, אלא דאכתי קשה דהרי מאן האי תנא דס"ל שני כתובין הבא"כ מלמדין הוא ר"י עיין ברש"י פסחים (דף כ"ו ע"א) ואיהו הא ס"ל דפטר חמור אסור בהנאה אפי' קודם עריפה כדאיתא פ"ק דבכורות, א"כ