תקנת עזרא (מעילה) נט

ג"כ דמועלין מה"ת כשיטת ר"ח כהן ורק הראב"ד השיג שם וכתב דאינו רק מדרבנן כשיטת המפרש והרגמ"ה והתוס' כאן, גם הרב המאירי הביאו הרב מתן בסתר תמה על גדולי המחברים שכתבו דהך מעילה מדרבנן היא דהרי סתמא קתני מועלין בו דמשמע מדאורייתא, ואמנם יש להעיר עוד מהא דתנן בחולין (דף קי"ז ע"א) חומר בחלב מבדם שהדם אין מועלין בו אבל בדברי המהרש"א ביומא הנ"ל שפיר יתיישב גם זה ועיין בתוס' חולין שם וקצרתי והדבר מובן מאיליו דאם נימא דלאחר שיצא לנחל קדרון נמי אין מועלין בו רק מדרבנן, א"כ ע"כ הא דתנן הדם בתחילה אין מועלין בו היינו דאפי' איסור דרבנן ליכא גביה עד שיצא לנחל קדרון דאל"כ מאי נפ"מ בין מעיקרא לאח"כ, ולהסוברים דאחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו מה"ת א"כ י"ל דגם קודם שיצא לנק"ד עכ"פ איסור הנאה מדרבנן יש בו וזה פשוט

תוס' ד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וא"ת ונימא איפכא וכו' עכ"ל, לא הבינותי קושיתם דע"כ סמיך אהא דתרה"ד ועגלה ערופה הוה בכהכ"א ואין מלמדין ומיעוטא הוה דחוץ משני אלו אין מועלין לאחר שנעשה מצותן ושפיר מקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה דאין מועלין, והיינו דחידש התרצן וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דע"כ גם המקשה ידע מסברא דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו מדיליף ריו"ח לפני כפרה מלאחר כפרה, אלא דפריך אימא דאתי הקישא איפכא לומר לאחר כפרה כקודם כפרה דמועלין גם אחר כפרה, כיון דמצד הסברא קודם כפרה מועלין ולאחר כפרה אין מועלין מאי חזית לעשות ההיקש לקולא נעשהו לחומרא ומשני וכי יש לך דבר וכו' דהא אמעיט מב' כתובין הבאכ"א דלאחר שנעשית מצותו אין מועלין וא"כ ע"כ דלקולא מקשינן כ"כ הרב קרן אורה ואכתי צריך ישוב בדבריו, וקצרתי: ש

באו"ד וי"ל דעגלה ערופה תוכיח וכו' עכ"ל, התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) כתבו דגם בדשן אין בו מעילה עד שעת התרומה ועמד שם הרש"ש וז"ל תימה והא מכולה מתניתין דמעילה (דף ט') מוכח דיש מעילה בדשן עד שתצא לביה"ד ובמעילה (דף י"א) ד"ה אין לא כתבו רק דע"ע תוכיח, שוב מצאתי ביומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה אין שדחו בעצמן הא דדשן כדכתבינן עכ"ל, אך באמת לא קשה מידי דהתוס' בחולין ס"ל דכמו דעגלה ערופה יש גבול להתחלת איסורה משעה שנראית לעריפה היינו משירדה לנחל איתן, ה"נ בדשן אין בו מעילה קודם הרמה רק משעה שנראה להרמה היינו בלילה כדאיתא ביומא דתרה"ד היא מעבודות הלילה משו"ה קודם הלילה אין בו מעילה ודברי אלה הנם נכללים בדברי המהר"ם לובלין בתוס' ד"ה ולא בחולין שם ודו"ק

שם ד"ה תרי מיעוטי כתיבי תימה בחד מיעוטי הוה סגי וכו' לאפוקי פרה אדומה כדאמר פ"ק דחולין עכ"ל, הא דלא כתבו דאצטריך הערופה להא דילפינן בסוטה (דף מ"ו ע"ב) מהערופה דזקני העיר רוחצין את ידיהם על מקום עריפתה, הוא משום דכבר כתבו התוס' בחולין (דף י"א ע"א) ד"ה הערופה דמיתור הה"א דהערופה דהוה. מצי למכתב ערופה אנו לומדין דזאת בעריפה ואין אחרת בעריפה, ומדסמך העגלה להערופה אנו דורשין הערופה כשהיא שלמה, וא"כ עיקר תיבת ערופה לההיא דרשא דסוטה אתיא, וכאן הרי מהה"א יתירא דרשינן למיעוטא כדפירש"י, לכן דייקו התוס' וכתבו דלא מצי למשחק מהערופה פי' מהה"א יתירא דאצטריך למעט פרה אדומה שאינה בעריפה וח"ל

ולולא תירוץ הר"ף ז"ל היה נראה ליישב ע"פ מה דאיתא במנחות (דף נ"א סע"ב) פרה שאין מועלין באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת היא מלמד שמועלין בה, היא בה מועלין באפרה אין מועלין עכ"ל הגמ', וכתבו שם התוס' ד"ה ואין מועלין באפרה וז"ל, תימה תיפוק ליה דאפר הקדש מותר כדאיתא בסוף תמורה וכו' וי"ל דשאני הכא דכל מצותה לשרפה עומד ועוד נראה דטעם דהתם משום דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו אבל הכא אכתי לא אתעביד עכ"ל, חזינן מדבריהם דפרה אדומה אחר שנעשית אפר אם מקרי כבר נעשית מצותה יש פנים לכאן ולכאן, דלתירוץ הא' של התוס' גם האפר נקרא נעשית מצותן דאף שהאפר עומד עדיין להזאה על הטמאין מ"מ מצות הפרה כבר נגמר ויצאה מקדושתה וענין ההזאה הוא מילתא אחריתא ולא שייך להפרה עצמה, ולהכי הוכרחו לתרץ דשאני פרה דכל מצותה לשרפה קאי, והתירוץ הב' ס"ל דהאפר לא נקרא נעשה מצותו עד אחר ההזאה על הטמא וא"כ פרה אדומה לא נעשה מצותה עד אחר הזאה, ובפרה הרי קרא מפורש דאין מועלין באפרה וא"כ מיושב קושית התוס' כאן שפיר, דאלו לא הוה כתיב רק חד מיעוט כגון אצל תרוה"ד הוה אמינא דאפר פרה מיקרי כבר נעשית מצותה כדעת תירוץ הראשון של התוס' שם וגלי א"כ קרא דדוקא בפרה אדומה לאחר שנעשית מצותה אין מועלין בה הא הקדש אחר גם לאחר שנעשית מצותו מועלין בו, דאל"כ למ"ל מיעוטא דהיא גבי פרה אדומה והסברא דכל מצותה לשרפה עומד לא הוה אמרינן כלל, וא"כ היה לנו קרא דתרוה"ד מיעוטא לקולא וקרא דפרה אדומה מיעוטא לחומרא וכלל בידינו דלחומרא מקשינן, אבל השתא דתרי מיעוטי כתיבי להורות דלא נילוף לחומרא רק לקולא ע"כ לומר אחת משתי אלה, או דפרה אדומה לא מיקרי נעשית מצותה עד אחר ההזאה על הטמא או הסברא דכל מצותה לשרפה עומד ודו"ק

ועוד י"ל. ע"פ הא דאמרינן בערכין ודף ה' ע"ב) אהא דאמר ר' יהודא דעכו"ם מעריך אמר רב חסדא אמר אבימי וערכו נגנז ופריך אלא מעתה לא ימעלו בה וכו' ע"ש, וא"כ כן דאליבא דר' יהודא קיימינן נמי הכא דאיהו הוא דס"ל בסנהדרין (דף ס"ו) דשני כתובין הבאכ"א מלמדין ואליביה הוא דמשנינן תרי מיעוטי כתיבי כמש"כ רש"י בפסחים (דף כ"ו ע"א) להדיא שפיר אצטריך תרי מיעוטי, דהא אי לא הוה כתיב רק חד מיעוט הוה אמינא דלא נמעט אלא דומיא דידיה דהוה דבר שנעשית מצותו וגם נגנז דגם בעלמא דבר הנגנז אין בו מעילה והוה תרתי לריעותא כלומר לפטורי, אבל דבר שנעשית מצותו לבד כגון דם אחר זריקה דאינו טעון גניזה או דבר הטעון גניזה מעיקרא ולא נעשית מצותו כמו קדשי עכו"ם הוה אמינא דמועלין בהו, ולא דמי לחמש חטאות המתות דנתמעטו ממעילה מקדשי ה' ואינהו לאו קדשי ה' נינהו דשאני התם דמאבדינן להו בידים לגמרי, תדע דהרי הרמב"ם אע"ג דפסק בפ"א מה' ערכין דקדשי עכו"ם נגנזין מ"מ פסק בפ"ה מה' מעילה ה' ט"ו דמועלין בקדשי עכו"ם שהקדישו לבדה"ב ועיין בקצוה"ח סי' ר' מש"כ בזה, משו"ה אצטריך אידך קרא לומר דלא נילוף מינייהו כלל דנמעול בדכותייהו בעלמא, ואפשר דלזה כוונו התוס' בתירוצם בפסחים שם אלא שקיצרו מאוד בלשונם, ודע דהא דתירצו התוס' כאן דהערופה אצטריך דזו בעריפה ולא אחרת בעריפה לאפוקי פרה אדומה אין זה אליבא דר' יהודא כדמוכח בתוס' חולין (דף כ"ד) ע"ש ודו"ק: