תקנת עזרא (מעילה) נז

וג"כ ליתא ולד חטאת גביה כשנתכפרו בעלים באחר אזיל למיתה, וכתבתי לתרץ קושיתם ע"ד החידוד ע"ש

שם וחטאת שמתו בעליה, עיין בספרי תקנת השבים (סי' צ"א) לענין חטאת שמת בעליה לאחר שחיטת הקרבן קודם זריקת דמו אם נפסל החטאת, ופלפלתי שם בזה מעט ואיני רואה צורך להכפיל הדברים כאן מפני שהחפץ יעיין שם וימצא מבוקשו אולם לשון המפרש כאן ד"ה ולד חטאת וכו' והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עכ"ל והוא לשון הרגמ"ה ז"ל בפירושו, ודאי דלענין חטאת שמתו בעליה אין הלשון מדוקדק דמה ענין חטאת שמתו בעליה לאחר כפרה, דאם כבר נזרק דם החטאת ואח"כ מתו בעליה הרי כבר כפרה החטאת כתיקונה וזה פשוט, והואיל דע"כ לומר דאין הלשון מדוקדק גם במפרש גם בפי' רגמ"ה ז"ל וגם ברע"ב כאן במשניות שכתב כלשון המפרש ורגמ"ה, טוב יותר למעט בדוחק ולומר דלאחר כפרה שכתבו כאן כונתם אחר שחיטה לא אחר זריקה כבכל מקום, ובאו להשמיענו דאם מתו בעלים אחר שחיטת החטאת נמי פסולה כיון דעיקר כפרה בדם ובשעת זריקת הדם כבר ליכא בעלים ואין כפרה למתים, וידעתי שגם זהו דחוק הרבה מ"מ כתבתיו כדי להעיר לב המעיין, ועיין כאן בגמ' בפירוש המפרש ורגמ"ה ואתה תחזה דשם לשון של המפרש מדוקדק מעט יותר מלשון פי' רגמ"ה, ודי בזה להעיר

תוס' ד"ה ולד חטאת וכו', יסוד דבריהם הוא דרש"י ורגמ"ה כאן וכן רש"י בתמורה פירשו דמתניתין אתיא כרבנן דרבי דנמצאת תמימה קודם כפרה תרעה ואפ"ה כאן כיון דנמצא בע"מ או שעברה שנתה תמות והתוס' כאן וכן בתמורה הקשו דאדרבה ריבוי הריעותות גורמות רעייה לא מיתה, והתוס' בתמורה הקשו עוד הרי לר"א דאמר דאפי' רבנן מודו היכא דנתכפר בשאינה אבודה דאבודה תמות א"כ הכא לכו"ע תמות אפי' אם נמצאת תמימה כיון דנתכפר בשאינה אבודה, והתוי"ט ז"ל שם הקשה אדברי התוס' דמאי איריא לר' אבא אפי' לר"ה נמי והברכת הזבח השיג עליו ע"ש, לכן פי' התוס' כאן ושם דלרבותא נקט עברה שנתה או שנמצאת בע"מ בהדי אבודה דאע"ג דיש בה הרבה ריעותות מ"מ אפ"ה אזלה למיתה בנמצאת לאחר כפרה זהו תוכן דבריהם, ומה שיש להגיה בדבריהם עיין בחק נתן וביתר המגיהים, ודעת הרמב"ם כדעת התוס' עיין תפא"י במשניות בתמורה שם וכבר הקדימו הלח"מ בפ"ד מה' פסוהמו"ק ברוב דבריו ואין להאריך כאן בזה

באו"ד וא"ת למאי דפרישית לא משכחנא ה' חטאות המתות וכו' לרבנן דר"ש אבל לר"ש ניחא שפיר עכ"ל, ועפ"ז י"ל דהא דפשיטא לן לר"ש דחטאת שכפרו בעליה תמות אפי' בהפריש לאחריות ולא מצינו כן מפורש בשום מקום דקאמר ר"ש הכי ועיין בתוס' פרק מי שהיה טמא, ולפי דבריהם ז"ל דהכא ניחא דע"כ ר"ש דקאמר בתמורה דחמש חטאות הלכתא גמירי לה וקחשיב שם עברה שנתה וכפרו בעליה בתרתי א"כ ע"כ צ"ל דכיפרו בעלים אפי' בלא אבודה תמות דאי באבודה דוקא א"כ היינו עברה שנתה לר"ל, אלא דאכתי קשה עברה שנתה אמאי חשיב לה באפי נפשה כיון דבעינן עמה כיפרו בעלים באחרת, וי"ל דהכי גמירי הלכתא דעברה שנתה אינו מגרע כח המיתה אבל דוחק הוא זה דא"כ אמאי לא חשיב נמי נמצאת בע"מ, ועוד בכל הסוגיא דתמורה (דף ט"ז) דפליגא ר"ל ור' נתן אי ארבע גמירי למיתה או חדא לחוד ופריך התם למ"ד חדא גמירי לה וליחזי בהי גמירי, והשתא אי נימא דר"ש מודה לר"ל בעברה שנתה א"כ פשיטא דבהנהו דליתנהו בציבור גמירי לה, דאי בעברה שנתה וכפרו בעליה כיון דחדא גמירי למיתה ממילא אידך נמי למיתה אזלה, כגון אם עברה שנתה גמירי למיתה והיינו ע"י אבודה ונתכפרו באחרת א"כ ש"מ דכיפרו בעלים לחוד נמי תמות, אלא העיקר נראה דלר"ש עברה שנתה לחוד תמות ור"ל לא אמר אלא אליבא דרבנן וכ"כ התוס' בשם הרמב"ם ז"ל בסוף פרק מי שהיה טמא והשתא צ"ל דלרבנן לית להו מנינא דחטאות המתות, והא דאמרינן ארבע גמירי לה או חדא גמירי לה זהו אליבא דר"ש אבל לרבנן שלש גמירי לרעייה ואחת למיתה, ואפשר דכל הנך ג' דלרעייה כולן נאמרו בהנך דליתנהו בציבור ולהכי לא ילפי מזה דאין חטאת ציבור מתה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, אלא דלפ"ז תקשה לדידן דס"ל כרבנן דר"ש דלית להו מנינא דה' חטאות א"כ אמאי פסק כר"ש בהא דאין חטאת ציבור מתה הא לדידן תקשה וכי דנין אפשר משאי אפשר וכבר הארכתי בזה בתמורה שם ובנזיר, עכ"ל הקרן אורה וביתר דברי התוס' כאן עיין בבה"ז ובשמ"ק ריש פ"ד דתמורה (דף כ"א ע"ב) מש"כ שם בתוס' ד"ה ולד חטאת

תוס' ד"ה מאי שנא וכו' התוס' לא היה לפניהם הגירסא מ"ש רישא אלא מ"ש סיפא דמיפלגי והכונה כמו בתמורה דפריך מ"ט לא תני להו אהדדי וק"ל

דף יא במשנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, במנחות (דף ד' ע"ב) פירש"י לא נהנין מדרבנן וכבר הקשו עליו באריכות בשמ"ק שם הנדפס בסוף המסכת והעלו דאיסור ההנאה הוא מה"ת מלאו דבל יחל, והרב תפא"י במשניות כאן כתב דהרמב"ם בפ"א ובפ"ד ה"ג מהלכות מעילה כתב דאיסור ההנאה הוא מדרבנן וזהו כרש"י במנחות שם, אבל לא מצאתי ברמב"ם שום משמעות לדבריו ובשיטת רש"י יש לומר דמחלק בין בהמת שלמים דאית בה איסה"נ מה"ת לדמי שלמים דאיסה"נ הוא רק מדרבנן ועיין מש"כ בזה בריש מכילתין בתוס' הראשון בעזהש"י

שם מעות סתומין יפלו לנדבה, עיין מש"כ השמ"ק כאן בזה והועוד יש. לומר שכתב השמ"ק אזיל רק לשיטת התוס' ולא להמפרש ורגמ"ה ודו"ק

שם ואין טעונין לחם, הטעם משום דכתיב ונתן על כפי הנזיר ונזיר הרי אין כאן, וכתב התפא"י כאן וז"ל וק"ל מדאמרינן בנזיר ממורט דפטור מהעברת תער (יומא דף ס"א) וכ"כ נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב (כבסנהדרין דף מ"ה ע"ב) א"כ ה"נ נימא שלא יביא כלל לשלמים דמדאי אפשר לקיים הקרא כדכתיב תתבטל כל המצוה וי"ל דהכא שאני דכבר הוקדש המעות לשלמים עכ"ל, ובמחילת כבודו הגדול מאוד נראה דאשתמיטתיה שכבר הקשו כעין זה התוס' במנחות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה שאם אתה אומר פסלתו וכו' שז"ל, תימה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הא כיון דבעי לחם ולא קידש הלחם יפסול וכו' וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמרינן דמי שלמים יביאו בהן שלמים ואינן טעונין לחם, ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה חזי לעולת נדבה ה"נ שלמים נינהו אי לא חזי לשלמי חובה חזי לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא, ואפי' לרבא נמי קשה וכו' וי"ל דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי גוף הקרבן משום דקרב למזבח אבל לחם לא חשיב גוף הקרבן משום דאין בו למזבח וכו' עכ"ל, וממילא שמתורץ קושית התפא"י נמי וק"ל, ובעיקר הכלל דקרא