תקנת עזרא (מעילה) נו

הוה קולא ולא ילפינן מג"ש זו ויש להאריך בכלל זה בדוכתי טובא ואביא רק איזה מקומות, א) הנה הזכרנו התוס' בשבת (דף קל"ו) שכתבו דחיוב קרבן הוא חומרא ובחולין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה אלא כתבו להיפך וז"ל שם, ועוד אף לקולא מטמאינן ליה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש עכ"ל הרי דהקרבן הוא קולא, ולדברינו א"ש, דבשבת שם הא קאי לר"י ור"י הרי ס"ל בפסחים (דף כ"ב) חולין שנבע"ז לאו דאורייתא משו"ה הוה חומרא, ובחולין שם אזיל למ"ד חשבע"ז דאורייתא משו"ה הוה קולא, ב) בנדה (ודף ע"ב) אמרינן אם הביאוהו לידי טומאה להחמיר לא יביאוהו לידי קרבן להקל ופירש"י להביא חולין לעזרה הרי דנחשב זה לקולא, ובשבת (דף ע"א) אמרינן מהו דתימא א"ר יהושע בין לקולא בין לחומרא קמ"ל דלקולא לא אמר הרי דקרבן חשבינן חומרא ע"ש, ולדברינו א"ש דהרי התוס' בזבחים (דף ס"ח) ד"ה אימר כתבו דר' יהושע ס"ל חולין שנבע"ז לאו דאורייתא משו"ה לשיטתיה חיוב קרבן ודאי חומרא הוא, ג) לכאורה קשה בהא דבכורות (דף כ') אמר ר' ישמעאל כי חייש לחומרא לקולא לא חייש וקשה איך יקריב הבכור ויביא חולין בעזרה, ולדברינו י"ל דס"ל חולין שנבע"ז לאו דאורייתא והוה רק חומרא וקצרתי מפני שהוא רק ע"ד הפלפול

ודע דעל דם האיברים חייבין משום פגול נותר וטמא וחייבין עליהן משום מעילה, דהרי בזבחים (דף כ"ו ע"א) אמרינן ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא ודחי משום שמנונית, ופירש"י דנפ"מ שאם הוא דם חייבין עליו כרת [וכ"כ רש"י עוד בהוריות (דף ז' ע"ב) לענין פר הדש"צ דבדם איברים חייבין מבואר דס"ל גם שם דחייבין עליו כרת דאל"כ הרי אין עליו פר הדש"צ] והתוס' בזבחים שם הקשו דהרי בכריתות מפורש דדם איברים בלאו, ולכן פרשו התוס' דקאי לענין יוצא דלענין מעילה ופגול ע"ש, וא"כ למאי דדחי משום שמנונית ממילא דם האיברים אין דינו כדם לענין פגול ומעילה והרמב"ם פסק כדדחי הש"ס משום שמנונית, והסברא נותנת כן דהרי למה אין פגול בדם משום דאין לו מתירין ומעילה אין בו משום דלכפרה ניתן ולא למעילה, וא"כ דם האיברים שלא נתנו לכפרה ודם הנפש מתירו יש בו משום פגול ומועלין בו, וה"ה דדם העובר של קרבן למ"ד דדינו כדם האיברים עיין בר"ן בפרק בהמה המקשה יש בו מעילה, ואפשר לפ"ז לומר דדם הקזה של בהמת קדשים כיון דאמרינן בכריתות (דף כ"ב) שאין חייבין עליו כרת רק כל זמן שמקלח אבל ראשון ואחרון דשותת לא ואפי' לר"י דחייבין עליו כרת מ"מ ראוי לזריקה ודאי אינו משום שאינו דם הנפש ועיין פסחים (דף ס"ה) וא"כ יש מעילה בדם הקזה ראשון ואחרון, וא"כ יש לישב בזה דברי התוס' בברכות (דף ל"א ע"א) ד"ה המקיז דם שתמהו האחרונים על תירוצם ועיין בצל"ח שם, ולדברינו אפשר לישב בפשוטם, ואולי גם בדם עובר של קדשים נמי יש מעילה אפי' למאן דס"ל שהוא בכרת כיון שאינו לכפרה עכ"פ וקצרתי

ודע דהא דאיתא בזבחים שם ודף כ"ו) דפסול משום שמנונית ולא אמרינן דלבטיל השמנונית ברוב הוא משום דנולד בתערובות כיבמה שרקקה דם כידוע וכ"כ המל"מ בהלכות שאר אבות הטומאה בפירוש, דנהי דהתורה התירה תערובות השמנונית בדם זריקה משום דאי אפשר בלאו הכי שע"כ יש בכל דם תערובות שמנונית, היינו דוקא כשאין בהשמנונית שום פסול זולת מה שאינו דם, אבל כשיש בהשמנונית פסול יוצא פוסל שפיר גם לדם הכשר כיון דאין שייך בו דין ביטול מפני שנולד בתערובות, ולהעלות השמנונית לשם עצים או מים אי אפשר כיון דלא שייך בהו ביטול עיין בתוס' זבחים (דף ע"ז ע"ב) ולענ"ד זה ברור וכתבתי זה מפני שראיתי להגאון החסיד בעל ליקוטי הלכות בזבחים שם נשאר בזה בצע"ג

ובזה יש לי להעיר בחולין (דף ס"ח) באבר היוצא דאמר רב דהאבר אסור מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו, ושם (דף ס"ט) איבעיא להו לענין החלב מבהמה זו אם אסור מפני תערובות של אבר היוצא ולא אפשטא וקיי"ל ביו"ד סי' י"ד דהחלב אסור ע"ש באחרונים ובפ"ת סק"ג, אבל עכ"פ כל הבהמה גופה מלבד האבר מותרת, הרי רב בעצמו ס"ל בביצה (דף ל"ח) דבהמת השותפין לענין תחומין הרי היא כרגלי שניהם משום דקיינקי תחומין מהדדי, וא"כ ה"נ למה כל הבהמה מותרת הא יינקי כל אבריה מאבר היוצא, ואע"ג דיניקה מהאבר הוא דבר מועט כמש"כ הצל"ח בביצה שם מ"מ הרי בדבר הנולד בתערובות לא שייך בטול, ובשלמא לפמ"ש הנו"ב הובא בפ"ת שם דדבר שנולד בתערובות לא בטיל רק מטעם רובא אבל בדבר הצריך ששים שפיר בטיל דששים לאו מטעם רובא הוא א"ש, אבל הרבה אחרונים אינם מסכימים לדברי הנו"ב האלה ולדידהו קשיא, אולם האמת בזה נלענ"ד דהכא קרא גופא האוסר אבר היוצא היינו קרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו, קרא זה גופא מתיר ליתר אברי בהמה דרק בשר שבשדה נאסר אבל יתר הבהמה מותרת, ובלאו"ה ע"כ לומר כן דאל"כ קשה הא רב בעצמו ס"ל בע"ז (דף ע"ג) דמין במינו במשהו ואיך התיר יתר הבהמה הא יינקי אברים מהדדי, ודעת רבים דלרב מין במינו במשהו מה"ת דלא כהריטב"א בע"ז שם שכתב דמדרבנן קאמר, ובפרט דשם האיבעיא אליבא דר"י קאי ור"י פשיטא דס"ל דמין במינו מה"ת לא בטיל מקרא דדם הפר ודם השעיר, וע"כ לומר כמש"כ דמקרא גופא חזינן דלא אסרה תורה רק אבר שיצא ולא שאר הבהמה, ואיבעית הש"ס הוא רק לענין החלב דלא מצינו בקרא לענין החלב היתר מפורש רק דיתר הבשר לא אסרה תורה, ואחר הימים ראיתי בספר דרכי תשובה ליו"ד סי' י"ד ס"ק כ"ט שהביא קושיא זו בשם שו"ת ריב"ם סי' קי"א וז"ל, דלפ"ז יהיה גם הבשר של זה העובר אסור מטעם הילוך הדם ההולך ובא מאבר לאבר ונתערב בכל הגוף וכו',, והשיב דזה ליתא חדא דממנ"פ אי לבישול הא נמלחה ויצא כל הדם וצלי משאב שאיב, ואין חשש רק לאכלו חי וזה לא שכיח ולא חש הגמ' ופוסקים להביאו, ועוד דלענין הדם ודאי מהני אם יש ששים בכל הבהמה נגד הדם של זה האבר עכ"ד, ואני תמה למה הקשה רק מדם ולא הקשה משמנונית המתערב בכל הגוף ועל שמנונית לא הועיל בתירוציו כלום ומפני שאין לי ספר שו"ת הריב"ם הנני מוכרח לקצר: פרק שלישי

במשנה ולד חטאת וכו' עיין בספרי תקנת השבים (סי' צ"ב) מה שכתבתי לענין קושית התוס' בזבחים (דף קי"ב ע"א) ד"ה בשעיר נשיא לר"ש דס"ל דחמש חטאות המתות בחד מקום גמיר להו ובציבור כיון שאין ולד חטאת בציבור שאין ח"צ נקבה גם אינך ד' ליתנהו בציבור, דא"כ אמאי שעיר נשיא שהוא זכר