תקנת עזרא (מעילה) נה

ואל תתמה שהרי בלאו"ה הגיהו המגיהים בדיבור זה הרבה ודו"ק ולענין אם העלן על המזבח קודם שקיעה אם פוסלת בו שקה"ח עיין זבחים (דף נ"ו ע"א) וברש"י ותוס' שם לענין דם ולענין קומץ עיין מנחות (דף כ"ו ע"ב) דמעלן עם מבוא השמש ואין השקיעה פוסלת בהן במזבח ע"ש ואכמ"ל בזה יותר

והרווחנו בדברינו שהראנו דמשנתנו זאת יש דלצדדים קתני לה, לישב קושית התוס' בזבחים (דף מ"ו ע"ב) אהא דאיתא שם במשנה (דף מ"ה ע"ב) דר"ש ס"ל דאין חייבין על עצים ולבונה וקטורת משום טומאה כיון דלאו בני אכילה. נינהו ורבנן מחייבי גם עלייהו משום טומאה, וקאמר שם הש"ס אתמר ריו"ח ור"ל ר"א וריב"ח חד אמר מחלוקת בטומאת בשר [אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וכו' דאמר מר והבשר לרבות עלים ולבונה, רש"י] אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וכו', והקשו התוס' ד"ה אבל בטומאת הגוף וז"ל וא"ת והא אמרינן לעיל שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינם נאכלים ותפשוט לכל הפחות דריו"ח הוא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ועוד דתנן במעילה גבי לבונה וחייבין עליה משום נותר וטמא [כצ"ל[ וכו' ע"ש שכמעט שנשארו בקושיא, והנה קושיתם הראשונה י"ל דבאמת יהיה מכאן ראיה לגירסת הש"ס בשבועות (דף ז' ע"א) דר"א הוא דקאמר שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינן נאכלים כמה שהעיר הגאון הנפלא רי"פ ז"ל במקומו על הגליון, אך הקושיא השניה ממשנתנו עצומה מאוד דהרי אי אפשר לומר דלא אתיא לא כר"ש ולא כרבנן ואלא כמאן, אכן כיון שביארנו דעכ"פ לא פלטינן בלאו"ה מלומר דמשנתנו לצדדין קתני א"כ י"ל דגם טמא לא קאי אקטורת ולבונה רק אאינך, ולבונה וקטורת דקתני במשנתנו משום לינה קתני להו דנפסלין בשקה"ח ודו"ק היטב

והנה הש"ס שם פריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפסולא בעלמא, ופירש"י דהפסול הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא אבל התוס' שם (דף ל"ד ע"א) ס"ל דהפסול הוא מה"ת, וכן פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד ספ"י מה' טומאת אוכלין דהרמב"ם ס"ל כרש"י והראב"ד כהתוס' דהרמב"ם ורש"י ס"ל דחיבת הקודש דרבנן והראב"ד והתוס' ס"ל דחה"ק דאורייתא, ורבנן דר"ש לכאורה ודאי ס"ל דחיבת הקודש מה"ת עיין נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ד' אלא דהרמב"ם פוסק כר"ש בפי"ח מה' פסוהמו"ק משו"ה פוסק שפיר דחה"ק דרבנן ועיין בנו"ב שם, ודע דהמל"מ פי"ח ה"ז מה' פסוהמו"ק כתב דלהרמב"ם עצים ולבונה לא נתמעטו אלא מכרת אבל מלקות חייבין ועיין גם בכ"מ סוף פי"ח שם, וא"כ י"ל דמשנתנו אתיא גם כר"ש דתנא דמשנתנו חייבין סתם קאמר וי"ל דלמלקות כונתו, ובזה תירץ שפיר בספר חובת הקודש מה שהקשו המפרשים בסוטה (דף כ"ט ע"א) דמקשה רכ כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל ובסיפא כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל אבל לא ספק, והקשו המפרשים דילמא טומאת בשר שהיא בלאו ספקו מותר אבל טומאת הגוף שהוא בכרת חמור נמי ספקו שהרי כן היא גם שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא וספק כרת מה"ת לחומרא כידוע והיא קושיא נאה, אך המרכבת המשנה תירץ דרב ס"ל כמ"ד ביבמות (דף קי"ט ע"א) דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והרמב"ם פוסק כר"נ שם דמחלק בין לאו לכרת, ולכאורה התירוץ נכון אבל בסנהדרין (דף ס"ד) משמע דרב גופא ס"ל לחלק בין לאו לכרת כמו שהעיר המל"מ בפ"א מה' יו"ט הי"ז, ולדברי המל"מ י"ל דרב ס"ל דבעצים ולבונה ליכא אלא מלקות כדס"ל להרמב"ם ז"ל להלכה, וא"כ קרא דסיפא והבשר כל טהור יאכל דמרבינן מיניה בחולין (דף ל"ו) עצים ולבונה הרי איהו רק למלקות ולא לכרת מיירי נמי ושפיר א"כ פריך רב מרישא לסיפא וזה נכון ע"ד החידוד, אבל לדעתי תירוץ המרכבת המשנה נכון ומסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) אין קושיא חדא דשם באחר שאינו בנו גם מלקות ליכא אלא ממון דבחבלה ודאי אי אפשר שלא יהא בו שו"פ ודו"ק, שנית דהב"ח גריס שם ר"פ ולא רב, ושלישית דהמל"מ הביא ממהרי"ק דדוקא בדבר האסור משום ספיקא שייך לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, אבל בדבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזרה דרבנן מחמרינן או לכו"ע איכא למימר דבאיסור כרת החמירו ולא באיסור לאו, ובאמת הדבר מבואר ברש"י יבמות (דף קי"ט ע"א) להמתבונן בדבריו ומה שקשה ע"ז מיבמות ודף פ"ב) כבר עמדו ע"ז האחרונים וישבו שפיר ועיין שמן רקח ח"ב סי' ה' ובשערי חכמה שער ח' אות ז' פ"ש, והתם בסנהדרין רק גזרה דרבנן היא ולכו"ע מחלקינן בין לאו לכרת וא"ש אפי' אם בעלמא יסבור רב מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, ועוד יש לי דברים נכונים בזה אבל משום שאין עיקרן כאן קצרתי בזה ולענין חיבת הקודש אי הוה מה"ת או מדרבנן עיין בדברינו בריש פרקין מש"כ בזה

שם ע"ב. בגמ' טומאה שהיא בשתי וידיעות, זהו כרבי בשבועות (דף ד' ע"ב) וכר' ישמעאל ולא כר"ע שם דלא בעי שתי ידיעות, ופסקינן כר"י משום דאין הלכה כר"ע רק מחבירו ולא מחבריו והכא רבי נמי כר"י ס"ל ומשו"ה קאמר הש"ס כאן סתמא דבטומאה בעינן ב' ידיעות ועיין בתוס' יומא (דף ס' ע"א) ודו"ק: ולשון זה הכלל כל שיש לו מתירין כתב המתן בסתר דלא מרבי כלום בזה הכלל דמשנתנו כאן, ואמת שיש זה הכלל שאינו מרבה כלום עיין תוס' יו"ט שביעית פ"ז מ"ד, אבל כאן שפיר י"ל דמרבה בזה הכלל כל קדק"ל שלא נזכרו במשנתנו משום דאין בהן מעילה קודם זריקה ודו"ק היטב

ברש"י ד"ה הא כיצד וכו' ונותר אתיא חילול חילול מטמא עכ"ל, התוס' בקדושין. (דף ג') סוף ד"ה ואשה הקשו למ"ל תרי קראי למעט דם חד מנותר וחד מטומאה והרי ילפינן נותר מטומאה בגז"ש דחילול חילול, וניחא להם דלא נאמרה ג"ש דחילול חילול אלא להחמיר ולא להקל עכ"ד, והדבר תימה דהרי בזבחים (דף מ"ה) ילפינן מג"ש זו דאין חייבין משום נותר וטומאה בקדשי עכו"ם הרי דיליף ג"ש זו גם להקל, וכן כתבו באמת התוס' בעצמם בחולין (דף קי"ז ע"ב) להיפך מדבריהם בקדושין, והתוס' בשבת (דף קל"ו) ד"ה דתניא כתבו שזהו חומרא שצריך קרבן, ובדוחק י"ל דזה תליא בדין חולין שנשחטו בעזרה דלמ"ד חולין שנב"ע דאורייתא הוה הקרבן קולא ופטורו חומרא, ולמ"ד חשבע"ז לאו דאורייתא הוה חיוב הקרבן חומרא ופטורו היא קולא והסברא מובנת מאליה, וא"כ בזבחים שם דר"ש הוא דממעט קדשי עכו"ם מנותר וטומאה ור"ש הא ס"ל בקדושין (דף נ"ח) חשנבע"ז דאורייתא א"כ הוה פטור הקרבן חומרא ושפיר ילפינן מג"ש זו, אבל הסוגיא דחולין דאצטריך תרי קראי לדם למעט מנותר וטומאה הרי ודאי בלאו"ה אתיא דלא כר"ש דאיהו הא ס"ל אין איסור חל על איסור וא"צ קרא לדם כמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) וי"ל דאזלה הסוגיא למ"ד חולין שנבע"ז לאו דאורייתא וא"כ פטור הקרבן