תקנת עזרא (מעילה) נד

פגול גם פסול ליכא, הא דמסיק ביומא (דף מ"ח) שם דאם חפן במחשבה פסלה ע"כ לומר דהוא גזה"כ מג"ש דמלא מלא כמש"כ התוס' שם ודף מ"ח ע"ב) סוף ד"ה חישב, ומה שכתבו התוס' ביומא שם דף מ"ח ע"א ד"ה מי יליף דבהליכה והקטרה פשיטא דיש פגול ע"כ דזהו רק לבן עזאי דס"ל קרבן שאינו נאכל פוסל בו מחשבה דשלא לשמן ולכן כשמפגל פסול מיהו הוה מקו"ח ודו"ק

שם. ומנחת נסכים, דע דשני מיני נסכים מצינו האחד מה שצריך להביא עם הקרבנות מנחתם ונסכיהם כמדובר ומביאן ביחד עם הקרבן, והשני נסכי נדבה כדקיי"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בלא קרבן, וכן אם הביא נסכי הקרבן אחר הקרבן כמה ימים דקיי"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים, והנה באופן השני דמביא עתה רק נסכים בלא קרבן לכו"ע משהוקדש בכלי הוכשרו לפסול בלינה, אבל באופן הראשון נסכים הבאין ביחד עם הזבח יש בזה מחלוקת רש"י ותוס' במנחות (דף ט"ו ע"ב ודף ע"ט ע"א) דלרש"י אף שנתנן בכלי שרת הוה חולין והתוס' ס"ל דגם בזה משנתנו בכלי נפסל בלינה, והתוס' בסוכה (ס"פ לולב וערבה) ס"ל בזה כרש"י, והמפרש כאן שהוא העתקת פי' רגמ"ה כמו שהודעתי זה כמה ס"ל בזה כהתוס' במנחות שהרי כתב כאן ד"ה מנחת נסכים היינו מנחה הבאה עם הזבח עכ"ל וכן הוא בפי' רגמ"ה כאן. ודעת הרמב"ם בזה צ"ע עיין בה' מעה"ק פ"ב הי"ב ובה' פסוהמו"ק פי"ב ה"ו ובתוי"ט מנחות פ"ז מ"ד, ועיין זבחים (דף מ"ג ע"א) במשנה שם וקצרתי

שם. ופגול אין בה, דע דכל הני דקחשיב תנא דמתניתין עד כאן לכאורה לא שייך בהו פגול כלל דהרי אי אפשר לפגל רק בד' עבודות שחיטה וקבלה הילוך וזריקה בקרבן או קמיצה ומתן כלי הילוך והקטרה במנחה, ובהני קמיצה ליכא ומתן כלי דידהו לא אשכחן דאקרי עבודה שהרי במנחת ישראל נמי לאו עבודה היא דרק מתן כלי דקומץ עבודה היא והכא קימץ ליכא, ובהקטרה הרי לא שייך מחשבת פגול רק לאכול שיריים למחר ובהני הרי ליכא שיריים, ולולא מסתפינא הוה אמינא דלר"ש דס"ל במשנה דמנחות (דף כ"ו ע"א) דמתן כלי בקומץ אינה עבודה המעכבת ורק מתן כל המנחה בכלי מעכבת עיי"ש ברש"י והרע"ב, א"כ לדידיה במתן כל הכלי במנחת ישראל דוקא מפגלין ולא במתן קומץ בכלי שרת, וא"כ לדידיה גם בהני דקחשיב במשנתנו שייך פגול כגון שחשב בשעת הנחתן בכלי ע"מ להקטירן למחר, אך אכתי צע"ג בזה וגם זה לא יספיק לפום רהיטא לדעת פיהמ"ש להרמב"ם שם שכתב דלר"ש כל נתינת כלי אינו מעכב כלל אפי' נתינה הראשונה וצ"ע

והנה שנה לנו כאן התנא תרי גוונא קדשים שאין בהן פגול, חדא דבר המתיר לאחרים כקומץ ולבונה ודם דאע"ג דבשיריים ובשר ובאימורין יש פגול מ"מ בהמתירין עצמן ליכא לאו וכרת דפגול, אבל מ"מ גם בהמתיר יש לאו דפסולי המוקדשין כמש"פ הרמב"ם פי"ח מה' פסוהמו"ק, והשני הני דליכא בהו מתיר כלל כקטורת ומנחת כהנים וכו' ובהני לא מבעיא דלית בהו לאו וכרת דפגול אלא אפי' פסול אין בהן ע"י מחשבה דחוץ לזמנם וכשרים הם לגמרי כמש"כ התוס' בזבחים (דף כ"ג ע"ב) ד"ה הא אינו נושא וכו' ע"ש, והמל"מ בה' פסוהמו"ק פי"ח ה"ז שכתב דהרמב"ם מחולק עם התוס' באכל מן המתיר עצמו דלהרמב"ם לוקה אפי' במחשבת חוץ למקומו ולהתוס' אפי' פסול ליכא ע"ש, דבריו קשים להולמן דודאי דאוכל המתיר עצמו לוקה לכו"ע משום פסוהמו"ק בין במחשבת חוץ לזמנו ובין במחשבת חוץ למקומו דכיון דהמנחה עצמה פגול נפסל גם הקומץ ולא בעינן לזה כלל הקו"ח משלא לשמו, אבל מנחת נסכים דאין לה מתירין כלל ודאי דגם להרמב"ם ליכא פסול כמש"כ התוס', וכ"כ הקרן אורה בזבחים (דף מ"ג) והתפלא עוד שם על המל"מ שכתב שם בריש דבריו שם דלרש"י ור"ת אין חייבין על הקומץ משום נותר וטומאה קודם הרצאה ע"ש והרי מפורש במשנה דזבחים דדברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום טומאה חוץ מן הדם, וכן מפורש גם במשנתנו דחייבין עליהן משום נותר וטומאה ופגול אין בהן ואין בזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י ור"ת, ואם דממשנתנו לענ"ד יש לדחוק דלצדדין קתני אבל ממשנה דזבחים ודאי הדבר מוכרח דהרי קתני רק חוץ מן הדם ואכתי הדבר מ"מ צ"ע

ולהבנת המשנה אזכיר דרש"י במנחות (דף י"ד) הקשה דלמ"ל בקומץ טעמא דאין בו פגול משום דאין לו מתירין תיפוק ליה משום דאם יאכל הקומץ הרי גם בשיריים לא יהיה עוד דין פגול שהרי לא קרב המתיר כמצותו, ותירץ דמיירי שהוצת האור ברובו דחשוב כמאן דקרב ע"ש, והתוס' הקשו דא"כ פקע גם פגולו, ותירץ ר"ת דבקומץ אה"נ דאין הטעם משום דאין לו מתיר רק משום דלא קרב המתיר כמצותו, ובזבחים ודף מ"ג) כתבו התוס' עוד תירוץ דלענין המתיר עצמו קידוש הכלי הוה ההרצאה עכ"ד ע"ש והנני מקצר בזה לפי שהבאתים להבנת משנתנו לבד בפשוטה

גם זאת צריך אני להודע דמש"כ לעיל ד"ה הקומץ והלבונה בשם התוס' בשבועות (דף י"א) דקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה לא קאי על הקומץ דהא כבר הוקדש כל המנחה בכלי קודם קמיצה לאו כו"ע הכי אית להו, דהתוס' ישנים ביומא (דף כ"ט ע"א) ד"ה ומנחה שנקמצה כתבו דלינה קאי גם אקומץ והקושיא שהקשו ממשנתנו דלעיל דמפורש דמנחות משקדשו בכלי הוכשרו גם ללינה לאפסולי גם קודם קמיצה לקמ"ד, דלא דמי לינה דהכא ללינה דהתם, דלינה דהתם פירושו שנפסלת בעלות השחר אבל לינה דמשנתנו פירושו בשקיעת החמה, וסברא טובה היא שהקומץ נפסל בשקה"ח דהרי קומץ במנחה הוא דומיא דדם בקרבן ובכמה דוכתא בזבחים מפורש דדם נפסל בשקה"ח עכ"ד, ולענ"ד זהו מחוורתא רק שהלשון אינו ממותק כ"כ דהתנא יקרא לשקה"ח לינה וצ"ל דאגב אינך נקט לשון זה, אך שבתי וראיתי דכל הנך דחשיב תנא במשנתנו כולן נפסלין בשקה"ח כמש"פ הרמב"ם פ"ד ה"ד מה' מעשה הקרבנות להדיא וביאר יפה בזה המל"מ דבריו פ"א סוף ה"ג מה' תמידין ומוספין ע"ש, וצ"ל דמשום דאינו רשאי לשורפן עד שתעובר צורתן ע"י הלינה משו"ה קרי לה התנא לינה, אבל עכ"פ זה ברור לדינא דכל הנך דקחשיב תנא כאן נפסלין בשקה"ח ואין זה ענין ללינה דתנן במשנה הקודמת כמש"כ התוס' ישנים שהבאתי עד שאני תמה למה לא העירו בזה התוס' בשבועות שהבאתי והתוס' יו"ט כאן וכן התוס' ביומא (דף מ"ח ע"א) וצ"ע, והנה התוס' כאן ד"ה קדשו בכלי וכו' הנדפס לעיל (דף ח' ע"א) כתבו וז"ל ולא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי וכו' והוכשר לפסול בטבו"י וכו' עכ"ל, ומדלא הקשו רק מטבו"י וכן ממחו"כ ולא מלינה נראה דס"ל להתוס' כאן כהתוס' ישנים דיומא שזכרתי דלינה דהכא הוא ענין אחר מלינה דמשנה הקודמת דלינה דהכא היא שקה"ח, ולפ"ז אפשר לגרוס בסוף דבריהם אלא אגב לינה דנקט קדשו בכלי חל ליה