תקנת עזרא (מעילה) מט

עד שהפריש, והוה דומיא דהתם דאליבא דר"ש חטאת שניה תמות וה"נ ילכו המעות לים המלח, ומ"מ מה שדימו דין המעות לנתכפר באבודה לכאורה יותר נראה דדין דידן דמי טפי לנתכפר בשאינה אבודה, ומש"כ דפלוגתא דר"ש ורבנן בהכי מיירי ליתא התם בתמורה כן, ונראה שדחק להתוס' דאם נימא דדין המעות דומה לנתכפר בשאינה אבודה א"כ איך קאמר סיפא רבנן הא מסקינן בתמורה דבנתכפר בשאינה אבודה מודו רבנן דאבודה מתה בין לר' אבא ובין לר"ה, גם מש"כ דמשו"ה לא קאמר הא מני רבי היא משום דר"ש עדיפא ס"ל דאפי' נמצא האבודה קודם שהפריש השניה האבודה תמות לפנינו בתמורה שם ליתא כן, וכתב המתן בסתר בשם החק נתן דע"כ לומר דהיה גירסתם שם בתמורה כאן באבודה בשעת הפרשה כאן באבודה שלא בשעת הפרשה, אבל רש"י גרס שם כאן באבודה בשעת הפרשה כאן באבודה בשעת כפרה, וא"כ אין ראיה דלר"ש אפי' בנמצאת האבודה קודם הפרשה תמות. ולגירסת התוס' קשה איך אפשר לאוקמי הברייתא שם דפליגי ר"י ור"ש באבודה שלא בשעת הפרשה, הא הברייתא קאי אהא דתנו רבנן מהו אומר חטאת יביא מנין למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה דמשמע מפורש דבאבודה בשעת הפרשה מיירי, וצריך לדחוק ולומר דמאי דקתני ונמצאת שכבר נמצאת קאמר עכת"ד, ומעין זה כתב גם הקרן אורה, ושם בתמורה בשמ"ק (דף ט"ו ע"א) אות ט' ד"ה אלא לעולם וכו' הביא בשם תוספות בזה"ל ולומר דהא דאמרינן בחמש חטאות מתות היינו לאחר כפרה דהא מפורש במעילה דאפי' במפריש ב' אשמות לאחריות אמר ר"ש תמות דחמש חטאות מתות סתמא קתני בין כיפרו בין לא כיפרו ואפי' באחריות עכ"ל השמ"ק שם, ונראה מזה דהתוס' שהביא השמ"ק שם לא מפרשי סוגיא דידן כהתוס' כאן דהך דהכא לא דמי כלל לנאבד דהא הכא לא נאבד מאומה, אלא דדמי למפריש ב' חטאות לאחריות דלרבי באמת השניה תרעה ורק לר"ש תמות, ומשו"ה אמרינן כאן הא מני ר"ש ולא הא מני רבי דרק ר"ש ס"ל סתמא קאמר ה' חטאות מתות ובזה א"ש הכל ודו"ק

באו"ד לכן נראה להר"ם דרישא דוקא ולא כרבי דהא דאמר רבי תמות היינו כשאין ראויות שתיהן למזבח אבל הכא וכו' עכ"ל, וכתב ע"ז הקרן אורה וז"ל גם זה שמעתי ולא. אבין דבהדיא משמע בתמורה דגם מעות שנמצאו אחר הפרשת אחרים דדינו דמביא מאלו ומאלו חטאת ואם לא הביא אלא מאחת מהן השניים ילכו לים המלח, אלמא אפי' היכא דשניהם היו ראוין קודם הקרבה אם נתכפר באחד מהן השני ילך לים המלח עכ"ל וצ"ע

גמ' אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר קדק"ד שנטמא ומאימורי קדק"ל לאחר שהעלן דפטור פשיטא מאי קמפסיד וכו', כתב המפרש וז"ל פשיטא דפטור דמאי קמפסיד דכיון דנטמא בשר קדק"ד לא חזו לא לכהנים ולא לגבוה ובאימורי קדק"ל נמי הרי כבר העלן ונעשית מצותן, וא"ת הא אמרינן בפרקין דלעיל הפגול לעולם מועלין בו ולא פרכינן מאי קמפסיד, היינו טעמא דמועלין בו הואיל ומרצה לפגולין דחשיב כולי האי דצריך זרד"מ לקובעו בפגול חשיב נמי דמועלין בו אע"ג דלא קמפסיד עכ"ל, והנה בפי' רגמ"ה ליתא לא הקושיא ולא התירוץ ובאמת אין התירוץ מספיק בסברא על הקושיא דמאי קמפסיד, אלא דמ"מ דברי המפרש כאן בנויים על קושית ותירוץ הש"ס בעצמו לעיל (דף ב' ע"א) דפריך חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו ומשני הואיל ומרצה לפגולין, הרי מפורש בש"ס הקושיא והתירוץ להדיא כדברי המפרש, אך התוס' ישנים בכריתות (דף י"ג ע"ב) כתבו דדוקא בקדושת דמים בעינן שיהיה שוה מידי לענין מעילה אבל בקדוה"ג מעל אע"ג דלא שוה כלום, ולכאורה דבריהם תמוהין מסוגיא דידן דפריך הש"ס מאי קמפסיד על קדשים דקדוה"ג הן דפשיטא דלא מעל וכן יקשה עליהם מראש מכילתין דפריך הש"ס אפגולין למאי חזו וצריך לשנויא הואיל ומרצין לפגולין, וגם רש"י בכריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה בגסה וכו' כתב וז"ל ואף על גב דאיסור הנאה הוא נותר וכו' האי נמי חזי לגבוה דאם עלו לא ירדו עכ"ל, וזהו באמת תירוץ מספיק לכל שהיה פסולו בקודש כפגול ונותר וכיוצא בהן דאם עלו לא ירדו דמועלין בהן, ואין להקשות מאי קמפסיד דכיון דאם עלו לא ירדו ודאי דקמפסיד טובא, ומ"מ פריך שפיר הש"ס כאן בשר קדק"ד שנטמא דלא חזי לא לגבוה ולא לאכילת כהנים דהא סתמא קתני ומיירי נמי בבשר חטאות ואשמות וכן אימורי קדק"ל לאחר שהעלן מאי קמפסיד דהא תו לא חזו כלל, ולפ"ז גם לרש"י לא בעינן כלל בפגול הטעם דהואיל ומרצין לפגולין לענין מעילה, וא"כ גם על רש"י קשה מראש מכילתין דקאמר הש"ס מפורש הטעם דהואיל ומרצה לפגולין, אלא דעל התוס' ישנים קשה גם מראש מכילתין וגם מסוגיא דידן דבקדוה"ג פריך פשיטא מאי קמפסיד ועיין מש"כ בריש מכילתין בתוס' ד"ה חוץ לזמנו

והנה דברי התוס' ישנים בכריתות הנ"ל ודברי רש"י בכריתות הנ"ל אינם מתאימים לכאורה כמובן, דהתו"י ס"ל דחייב מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי כיון שהוא קדוה"ג, ולרש"י בעינן שיהא שוה מידי אלא שדי לנו במה דשוה לענין דאם עלו לא ירדו, אך מצאתי להח"ס בהגהותיו לכריתות (דף י"ג ע"ב) שכתב וז"ל, דע שכל הקדש שאינו שוה לגזבר פרוטה אינו חייב עליה מעילה, ודוקא קדושת דמים כגון חמץ בפסח אבל קדוה"ג אע"ג דלא שו"פ לגזבר מ"מ הרי שו"פ להעלותו על המזבח רק שצריך שיהא בו כזית דאין הקטרה פחות מכזית, ונותר אע"ג דאינו ראוי להעלותו לכתחילה מ"מ כיון שאם עלה לא ירד הו"ל כשו"פ להקדש, אך לאחר שנסרח הרי אינו שו"פ להאוכל ולא נהנה בפרוטה אלא א"כ אכל אכילה גסה והן הן דברי רש"י (דף כ"ג ע"א) והן הן דברי התוס' ישנים (דף י"ג ע"ב) והכל עולה בקנה אחד עכ"ל, ובזה הוא מיישב קושית העולם בכריתות שם (דף כ"ג ע"ב) דמוכיח הש"ס דבקדשים איסור חל על איסור מהא דאמר רבי ומעלה מעל בהי לרבות אימורי קדק"ל למעילה הרי דחל מעילה אחלב, ומקשין העולם הרי מעילה היא בשו"פ וחלב הוא בכזית ולא דמו שיעורין אהדדי, אבל להנ"ל דגם לענין מעילה בעינן כזית מאימורין דאל"כ הרי אין הקטרה פחות מכזית ולא קמפסיד כלום להקדש ניחא הקושיא עיי"ש, אבל לענ"ד מש"כ דגם לענין מעילה בעינן כזית משום דאין הקטרה פחות מכזית מלבד דבמל"מ פ"א מה' מעילה ה"ג מפורש דלא כוותיה עיי"ש במל"מ שהאריך בזה, מלבד זה עיקר סברתו אינה מובנת לענ"ד דהרי כשהיה למשל מונח לפנינו כזית חלב האימורין והוא הלך ואכל חצייה והיה שוה החצי זית פרוטה למה לא יתחייב מעילה, הרי נהנה בפרוטה והפסיד להקדש בכזית שלם דהא חצי זית הנשאר לא חזי תו להקטרה דאין הקטרה פחות מכזית וא"כ קושית העולם במקומה עומדת אלא שכבר נאמרו תירוצים אחרים ואין כאן מקום לדבר בזה וגם בדברי רבינו הח"ס בחלק או"ח סי' ק"פ שדבריו שם לכאורה