תקנת עזרא (מעילה) מז

הרי הוא מדבר שאינו שייך לשום יחיד דבשר קדק"ד אפי' אחר זריקה כהנים משולחן גבוה קזכו ומכ"ש דקודם זריקה של גבוה הוה וקו"ח דאימורי קדק"ל לאחר זריקה דשל גבוה הן וכשמשלם הנהנה קרן וחומש התשלומין לבי גזא דרחמנא הם שהוא לציבור, וא"כ הקטורת שהוא מביא בעד הדמים קטורת ציבור הוה, ואטו הא דאמרינן כאן שהנהנה מקרבנות ציבור יפלו הקרן והחומש לנדבת ציבור נמי נימא שצריך למוסרן לציבור וזה לא שמענו וצ"ע, גם עיקר הדבר שצריך להביא דבר שכולו למזבח מאי ניהו קטורת פליאה בעיני למה דוקא קטורת אמאי לא יביא מנחת נסכים או לבונה דכלם למזבח, וביותר דהא אימורי קדק"ל ליתנהו בקרבן ציבור דאפי' שלמי ציבור קדק"ד הן וע"כ דהא דקתני נהנה מאימורי קדק"ל של קדשי יחיד הן. וא"כ טפי הו"ל לומר דיביא מנחת נסכים דבאה משל יחיד וכן לבונה איכא במנחת יחיד משא"כ קטורת דבאה משל ציבור דוקא וצ"ע, וכן יש להקשות גם אליבא דרב דס"ל דיפלו לנדבה ופי' התוס' דהיינו לקיץ המזבח דקרבנות ציבור הן ואמאי לא יביא עולת יחיד דעדיף טפי שהרי נהנה מקרבן של יחיד, ועיקר דברי התוס' שביארו דנדבה היא לקיץ המזבח והעורות לכהנים יש להבין אמאי יהיו העורות לכהנים קרי כאן עולת איש ולא עולת הקדש כדאיתא בזבחים (דף ק"ג ע"א), ואף דר"י שם הדר ביה היינו בעולה הבאה מהמותרות דא"כ בטלת מדרשו של יהוידע הכהן, אבל עולה הבאה משום מעילה אמאי לא נמעט מהאי קרא, ואפשר דמשו"ה פליג לוי אדרב אבל טעמא דרב צ"ע לפ"ז, ועיין ברש"י תמורה דף כ"ג ע"ב ד"ה וששה שופרות היו לנדבת ציבור ודו"ק

וזה ברור דאפי' לרב צ"ל דהא דדרשינן ואת אשר חטא מה"ק ישלם לאותו הקדש, לאו דוקא לאותו הקדש ממש דלפעמים אי אפשר בהכי כגון אם נהנה מבשר חטאת ואשם קודם זריקה דאי אפשר לו להביא חטאת ואשם שלא נתחייב בהן, וגם בנהנה מאימורי קדק"ל לאחר זריקה א"א להביא שלמים שהרי הוא נהנה מדבר שכולו לגבוה סליק ושלמים אין בו לגבוה רק האימורים, וע"כ יביא דבר שכולו למזבח או יפלו לנדבה ומ"מ שפיר קרינן ביה לאותו הקדש דמקרבנות המזבח בא ושב לקרבנות מזבח גם עתה, אבל הנהנה מלבונה ומנחת נסכים נראה דמודו כולהו דמביא לאותו הקדש ממש אם נהנה מלבונה יביא לבונה ואם נהנה ממנ"ס יביא מנחנ"ס דהכי עדיף טפי, והיינו דלא פליגי אלא בנהנה מבשר קדק"ד לפני זריקה ואימורי קדק"ל לאחר זריקה, ואמת דבתוספתא סוף מכילתין לא משמע כן דהתם איתא הברייתא דתניא כוותיה דרב וקתני התם בהדייהו גם קומץ ולבונה ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים דכולן יפלו לנדבה ובתוספתא שלפנינו יש ט"ס ע"ש] וכן פוסק הרמב"ם פ"ג מה' מעילה ה"י ולא ידענא טעמא מאין והא דפסק הרמב"ם כרב כתב הכ"מ דטעמו הוא משום דתניא כוותיה, ואע"ג דתניא גם כוותיה דלוי לא עדיף כולי האי משום דהלמדין לפני חכמים היינו לוי גופא, וזהו דלא כמש"כ התוס' כאן דהלמדין לפני חכמים דכאן אינו לוי וכן מסתבר דאיך יביא הש"ס ראיה מלוי ללוי גופא, והכללים שנאמרו בסנהדרין (דף י"ז ע"ב) אינם רק היכא דלא מוכח וע"ש בתוס' ד"ה אלא רב המנונא ע"ש, וטפי עדיף לומר דהרמב"ם ס"ל בכל מקום דהלכה כרב נגד לוי כמש"כ הריטב"א בכתובות (דף כ"ז ע"א) ע"ש, אלא דהכ"מ לשיטתיה בסוף הלכות תענית דרב ולוי הלכה כלוי וכ"כ הרב המגיד רפ"ט מה' מאכלות אסורות, אבל הרי בפלוגתא דרב ולוי ביומא (דף כ"ד ע"א) בד' עבודות שהזר חייב עליהן מיתה פוסק הרמב"ם כרב, ובפ"ד מה' פסולי המזבח ה"ח פסק ג"כ כרב נגד לוי וכן בפ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ז פסק כרב דלקמן במכילתין (דף ט"ז) נגד לוי וכבר האריכו בזה בעלי הכללים, אך מש"כ הכ"מ שם בשם הרא"ש דללשכה היינו לשירי הלשכה לבדה"ב חמוה לכאורה דהא תוך כדי דיבור קתני קדשי המזבח למזבח ומ"ש קרבנות המזבח דציבור דיפלו לבדה"ב, ובפשוטו נראה דיפלו ממש ללשכה לקנות מהן תמידין ומוספין דהוא ממש לאותו הקדש שמעל בו, וגם הרב קרן אורה עמד ע"ז וכתב דלשון לנדבת ציבור משמע להו הכי דלשירי לשכה קאמר דאל"כ הו"ל לומר ללשכת ציבור, אבל לא ידענא הכל טעמא מאי, ובאמת נראה דהתוס' מפרשי כפשוטו שז"ל בד"ה קרבנות ציבור וכו' פי' אף אם מתו אותו הדור של קרבנות ציבור ציבור קיימא כי דור הולך ודור בא הרי דמפרשי דאזיל לקרבנות ציבור ממש מיהו לא גרסי באמת לנדבת ציבור רק לציבור, ועיקר דברי התוס' תמוה כמש"כ הצ"ק וז"ל דבריהם אינם מובנים דהא קיי"ל בתמורה (דף ט"ו ע"ב) דאפי' חטאת ציבור שמתו בעליהן אינה מתה דאין ציבור מתים עכ"ל ועיין בדברינו לקמן ד"ה ואם נקבל מש"כ בזה

ברש"י ד"ה למדין לפני חכמים וכו' דהיינו קטורת ואעפ"כ מביא אשם מעילות עכ"ל, הלשון ואעפ"כ לא הבינותי מהו ומה ענינו לכאן ורציתי להגיה דהאי ואעפ"כ צ"ל לקמן סוף הדיבור השני המתחיל הנהנה מדמי וכו' והיתה הכונה אחת עם מש"כ התוס' סוף ד"ה לא קרבה ודו"ק, אך משכתי את ידי בראותי שגם בפי' הרגמ"ה כתוב כלשון המפרש כאן אות באות וצ"ע

בגמ' בברייתא הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם, דוקא מדמי קתני דאם נהנה מגוף הבהמה שהפריש לחטאת או לאשם הרי לא שייך לומר יוסיף ויביא חטאת או אשם דהרי אין לבהמה תמימה פדיון ואיך יצרף דמי מעילתו לבהמה זו, ולפ"ז הא דקתני בסיפא כבר קרבה חטאתו ואשמו צ"ל דלאו דוקא קרבה דאפי' עדיין לא קרבה רק הפרישה לא חזי לאצטרופי תו עם דמי מעילתו ודמי המעילה יפלו לנדבה או ילכו לים המלח, דאין סברא דהמופרשת תרעה עד שתסתאב ותפדה כיון דאין עתה בגופה שום חסרון, וכן משמע ברמב"ם פ"ד מה' מעילה ה"ו שכתב וז"ל הפריש ב' סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין אם של אשם יפה ב' סלעים יביאו לאשם הראשון וכן אם של חולין יפה ב' סלעים יביאנו לאשם מעילה וישלם חמשה דינרין ויפלו לנדבה עכ"ל, הרי דכיון דכבר הפריש אשמו יפלו דמי מעילתו לנדבה ולא אמרינן ירעה איל הראשון עד שיסתאב ויפדה ויביא בדמיו ובדמי אשם הראשון אשם בשלשה עשר דינרין, הרי דכיון דהפריש אשמו דמי כמאן דכבר קרב אשמו, ואין להתעקש ולומר דהתם שאני דמיד שלקח אחד לאשם היה הסלע הנשאר בידו מותר אשם דלנדבה אזיל וכי לקח בעדו השני לחולין במותר אשם מעל לכך יפול לנדבה, אבל חם לקח של חולין תחילה דהשתא כי מעל בעיקר דמי אשם מעל אפשר דאפי' אם כבר לקח גם השני לאשם לא יפול לנדבה אלא ירעה השני שהוא האשם עד שיסתאב ויצטרפו דמיו עם דמי המעילה, דודאי לא משמע וכל כהאי הו"ל להרמב"ם לפרש, וכן מבואר מדברי המל"מ שם שכתב שאם עבר ולקח מדמים הנשארים אשם שהיה חייב ולא כלל הקרן