תקנת עזרא (מעילה) מה

עכ"ל, כונתו באמרו ושוב כיון שנעשית מצותו היינו כשעשה הוצאת הדשן אחר תרוה"ד והוציא אל מחוץ למחנה שאז נגמרת כל מצותו כדס"ל לריו"ח בגמ' דרב וריו"ח הלכה כריו"ח וגם פשטיה דמתניתין כריו"ח משמע וגם הרמב"ם פסק כריו"ח, וכן מבואר להדיא בפי' רגמ"ה וכבר הודעתי שהמפרש כאן במעילה הוא פי' רגמ"ה גופיה, אלא שהמפרש כאן קיצר בלשונו מעט מלשון רגמ"ה וסמך עצמו על מש"כ להדיא לקמן במשנתינו ד"ה אבל מועלין באימורין עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לביה"ד דנעשית מצותו עכ"ל, וכ"כ התוס' לעיל (דף ח' ע"א) ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד, ובחנם עמדו הרבה על דברי המפרש כאן שכונתו ברורה כמש"כ, אולם לשון הרע"ב במשניות מורה באמת דמפרש אליבא דרב כאן, וכן הבין גם התוי"ט עיין בדבריו במשנה ב' ובמשנה ד', ועליהם תמה הרב תפא"י במשניות בצדק שהרי הלכה כריו"ח אבל מה שתמה גם על המפרש ונשאר גם עליו בצ"ע הנה נתבאר שרק קיצור לשון מדברי הרגמ"ה יש בו אבל כונתו לפרש כריו"ח כהרגמ"ה והתוס' וזה ברור

שם ברש"י ד"ה קרמו בתנור וכו' והכא ליכא בלינה משום דשתי הלחם אין נאכלין לא פחות משנים ולא יותר על שלשה, ובד"ה קרמו בתנור השני וכו' וה"נ ליכא בלינה דהכי קיי"ל במנחות (דף ק') לחם הפנים נאכל לשמונה לתשעה לעשרה עכ"ל, במס' אבות (פ"ה מ"ה) איתא ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים דהיה זה מהעשרה נסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק, ופי' הרע"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור ושתי הלחם היה נאפה מערב יו"ט ואין אפייתן דוחה יו"ט וכן לחה"פ נאפה מערב שבת עכ"ל כלומר ואם היו נפסלין אי אפשר להשיג אחרים, וכתב שם הרב ראשון לציון וז"ל נשאלתי למה לא הקדים לחה"פ שהוא תדיר בכל שבת ושכיח יותר הרבה מעומר ושתה"ל, והשבתי לו דאם היה דבר הנמצא שפיר קאמרת דהו"ל לאקדומיה, אמנם במה דתנן ולא נמצא פסול הרי ברור לכל משכיל דמה דלא נמצא בדבר שאינו תדיר ושכיחא, יותר שכיח ורגיל ממה דלא נמצא בשכיח ורגיל ולפיכך בדין אקדמיה לעומר ושתי הלחם עכ"ל, ואם כי שם דבריו נכונים אבל מה יענה במשנתינו דמעילה כאן דמקדים דין דשתי הלחם לדין לחה"פ וכן במשנה דמנחות (דף צ"ד ע"א) ובמשנה שם (דף צ"ה ע"ב) ובמשנה שם (דף ק' ע"ב) דמקדים תמיד שתי הלחם ללחה"פ הרי תשאר הקושיא, ואמנם דבתוס' פסחים (דף מ"ז ע"א) משמע דהיה בגירסתם במשנה דמנחות (דף ק' ע"ב) הנ"ל דין דלחה"פ קודם דין דשתי הלחם, שכתבו שם בד"ה ואי אמרת וכו' וז"ל אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם עכ"ל, אבל באמת בכל מקום הגירסא שתי הלחם קודם לחם הפנים, והא דפריך הש"ס בפסחים שם אדרב חסדא דס"ל צרכי שבת נעשים ביו"ט מקודם ממשנה דלחה"פ ואח"כ ממשנה של שתי הלחם כבר עמד ע"ז הצל"ח שם ותירץ שפיר ע"ש ובספר יד יהודה בפסחים שם פלפל יפה בדבריו, ועכ"פ חזינן דבכל הש"ס מקדים שתי הלחם ללחה"פ, גם ראיתי בספר שושנים לדוד בריש פרק שתי הלחם שם שכתב וז"ל שתי הלחם הקדימם ללחה"פ אע"ג דלחה"פ תדירי משום האפייה דשתי הלחם נאפה אחד אחד והוא מספר קודם לשנים וגם דשהל"ח איידי דזוטרן מיליה תנינהו ברישא דבלחה"פ משתעי כל הפרק עכ"ל, וגם דבריו אינם מועילין למשנתינו דכאן במעילה וכן בשאר מקומות, ולענ"ד בענין סידור דיני המשניות אין שייך כלל לומר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואדרבה ע"פ רוב שונה המקודש קודם אע"פ שאינו תדיר ומ"מ בש"ם דזבחים על האיבעיא דתדיר ומקודש איזה מהן קידם לא קפשיט מסידור הדינים שבמשניות בפרק איזהו מקומן דמקודש קודם לתדיר וכן היה יכול להביא מכמה משניות ולא הביא משום דסידור הדינין במשניות אין להם ענין להני כללי דדיני קדימה במצות וברכות וקריאות, ואם שחלילה לומר דסידור המשניות היה רק במקרה ולא בכונה מכוונת, דודאי היה הסידור בסדר מופלא ונעלה אבל אין זה ענין לדיני קדימה הנ"ל

ע"ב בגמ' מיתיבי וכולן שפקעו וכו' הא ע"ג מזבח יחזיר וכו' איכא דאמרי וכו' וקשיא לריו"ח אמר לך ריו"ח וכו' עכ"ל הגמ', התוס' ד"ה וכולן הקשו מאי מקשה ללישנא קמא לרב דילמא מיירי שם קודם תרוה"ד דמודה רב, ותירצו בשם השר מקוצי דלרב אין לומר כן שהרי מצות תרוה"ד יכול לקיים בשאר דשן אבל לריו"ח דגם בהוצאת הדשן איכא קפידא ניחא הא דצריך להחזיר הגחלת משום דצריך להוציא כל הדשן עכת"ד, ואולם לפמש"כ השמ"ק לעיל ע"א בשם התוס' דגם רב מודה דהוצאת הדשן מצוה היא ובעי ד' בגדים ורק דס"ל דכיון דאין לה זמן קבוע אינה מעכבת המעילה הרי ליתא לתירוץ השר מקוצי והדרא קושית התוס' לדוכתה, אולם ביומא (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה איברים שפקעו ובזבחים (דף פ"ו ע"ב) ד"ה חציו להרמה וכו' תירצו הקושיא באופן אחר וז"ל ביומא שם, וי"ל דדומיא דפסולין דקתני בהדה וכו' בכל ענין ואפי' קודם חצות ה"נ גחלת איירי בכל ענין ועוד דבסיפא גבי איברים הוא דמפליג אבל בגחלת לא הפליג דעיכול חשיבי ולא שייך ביה לא לשון הקטרה ולא לשון מוקדה דכבר מתוקדא וקיימא, ומ"מ יחזיר דלאו ראוי להרמה היא דלא חשיבא דשן ולא נעשית אכתי מצותה, הלכך ע"ג מזבח יחזיר דאכתי לא נגמר מצותה וכי פקעה לא יחזיר דעל מוקדה על המזבח משמע דדבר דצריך יקידה יהא על המזבח לעולם ואפי' פקע אבל דבר שאינו צריך יקידה לא, וא"ת כשמאספין האפר להעלותו לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהא גחלים באפר ואסור להוריד גחלת מהמערכה כדאמר במעילה דיחזיר מכ"ש דאסור להוציא, ויש לומר דמן המעוכלות היה נוטל וכו' ואיכא למימר דהני לית בהו ממשא אבל גחלת חיה דאית בה ממשא בההיא אמרינן דיחזיר, והא דקאמר במעילה דה"ה אפי' אפר לא בעי למימר דהוה כגחלת ממש אפי' לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפי' לאחר תרוה"ד דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח, אלא לענין מעילה קאמר דהוה כגחלת עכ"ל שם ובשיטה זו יכול למיזל גם התוס' שהביא השמ"ק לעיל וק"ל

והנה מה דמבואר מלשון התוס' שהבאתי דאפר אין מחזירין אחר תרוה"ד תמוה, חדא דא"כ מאי פריך הכא טעמא משום גחלת הא אפר וכו' הא ודאי צריך למיתני גחלת דוקא דהרי קתני מע"ג מזבח לא יחזיר ודייקינן הא ע"ג מזבח יחזיר והא אפר אפי' ע"ג מזבח לא יחזיר ומתניתין הא אחר תרוה"ד איירי ובפרט לריו"ח, ועוד מה טעם יש בזה דלאחר תרוה"ד לא יחזור באפר אפי' ע"ג מזבח הא אכתי צריך לקיים מצות הוצאת הדשן לריו"ח, ונראה לומר דודאי אפי' אפר מחזירין גם לאחר תרוה"ד דקודם שתעלה על התפוח אם פקע מהמערכה למזבח מחזירין כדי לקיים המצוה להעלות לתפוח, אלא דבגחלת חיה מחזירין אותה לעולם אפי' לאחר שהעלה האפר לתפוח דגחלת חיה