תקנת עזרא (מעילה) מד

היה אלא דאם היה בפנים היה של קודש, ומשו"ה הוצרכו לומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן כתבו עוד התוס' שם (דף נ"ה ע"א) ע"ש, דלמ"ד שהתנור עמד בחוץ היה של חול ולמ"ד דבפנים היה בודאי היה של קודש, לשיטתם הקשו כאן שפיר לעיל ד"ה קרמו פניה וכו' דמדקתני קרמו פניה הוכשרו ליפסל בטבו"י אלמא אית ליה דתנור מקדש ללחם וא"כ ע"כ עומד בפנים וא"כ לינה פוסלת בו ודוחה את השבת, ודיוקא דידן דמתניתין ע"כ ר"ע היא ס"ל דאין זה אלא היכא שהדבר מוכרח כמשנה דחטאת העוף ועולת העוף ואידך אבל משנה דשתי הלחם דבלא"ה ע"כ הא דקתני נזרק דמן של כבשים וכו' ואין בהן מעילה אגב אינך נקטה וכן גם גבי לחה"פ אנו צריכין נמי לומר דרק אגב נקטה כמש"כ התוס' ד"ה נזרק דמן של כבשים וכו' ע"ש, א"כ גם לענין יוצא יש לומר דאגב אינך לא נקט בהו פסול יוצא ואין לנו הכרח גמור דגם בבא זו ר"ע היא, משו"ה גרסי שפיר ובלינה דמתניתין אתיא כמ"ד אפייתן דוחה שבת כיון דהאפייה היא בפנים והתנור של קודש היה כמו שנתבאר ואזלי התוס' כאן לשיטתם במנחות שם, ודע דהרד"ק בשמואל א' (פרשה א' פסוק כ"ז) כתב דמשום שכל העיר נוב היו כהנים ותרומה לזר במיתה לכן נתן אחימלך לדוד לחה"פ אחר הקטר הבזיכין דאין בהם שוב מעילה, והקשה שוב הרי דוד בא בחול ומאין היה בחול לחה"פ הרי כבר נאכל בשבת שעבר, ותירץ שנשאר מהצנועים המושכין את ידיהם או מאחימלך גופא שהיה כה"ג ונוטל חלק בראש עכ"ד, והרבה יש להעיר בדבריו וגם קשה דהרי הלחה"פ היה נותר דעד כאן לא חלקו רש"י ורגמ"ה עם התוס' אלא קודם שנסדר על השולחן אבל אחר שבת השני הרי לכו"ע אם נתותרו הרי הן בכרת ככל נותר וא"כ הו"ל לתת לדוד תרומה שהוא רק במיתה ביד"ש לזר, וצ"ל בדוחק דדוד בא במוצאי שבת קודם חצות או כדעת התוס' בפסחים (דף ק"כ) דבדיעבד מותר גם לאחר חצות ועיין מנחות (דף צ"ה ע"ב) וסנהדרין (דף ק"ד) ואכמ"ל יותר בזה ועיין בח"ס חאו"ח סי' קכ"ה

שם המנחות מועלין בהם משהוקדשו קדשו בכלי וכו' קרב הקומץ חייבין עליו וכו', וביוצא אינן נפסלים קודם קמיצה אבל אחר קמיצה נפסלין ביוצא כמו לחמי תודה שנתקדשו בשחיטת הזבח כדאיתא במנחות (דף ט' ע"א), אלא דמגנייא מילתא להוציא לחוץ אפי' קודם קמיצה נמי אחר שנתקדשה בכלי, ועיי"ש בתוס' לענין פסול יוצא במנחת כהן וחביתי כה"ג שכולן כליל ואין בהם קמיצה, וקודם שקדשו בכלי דינם כתרומה ליפסל בטבו"י אבל לא במחוס"כ כן מפורש בתוספתא פ"ק דטהרות דדינם אז לא כחולין ולא כקדשים אלא כתרומה, והובא בלשון הזה ברמב"ם פי"א מה' אבות הטומאה ע"ש בה' י"ג, וא"כ לשון משנתינו דקתני קדשו בכלי הוכשר ליפסל בטבו"י ובמחוס"כ קשה דהרי בטבו"י צריכה להפסל גם קודם שנתקדשו בכלי כיון שאז דינם כתרומה, ואין לומר דהא דמתניתין מדאורייתא איירי והתוספתא וכן הרמב"ם דפסק דגם קודם שנתקדשו בכלי נפסלו בטבו"י מדרבנן הוא, דזה א"ש כאן אבל בשבועות (דף י"א ע"א) מוכח דגם מדרבנן אינם נפסלין בטבו"י קודם שנתנן בכלי מדפריך שם מהא דנתנה במכתשת נפסל בטבו"י אלמא דקדוש קדוה"ג עיי"ש, ואי קדושת דמים נמי מפסלי בטבו"י מדרבנן עכ"פ מאי פריך דילמא מדרבנן קאמר כמו שהקשו התוס' שם למ"ד חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו ותירוצם שם לא שייך לעניננו וצ"ע בזה וראיתי במשנה אחרונה במס' טהרות ספ"ב שעמד על הסתירה ממשנתינו להתוספתא הנ"ל ותירץ דקודם שנתקדשה בכלי נשרפת ע"י מגע טבו"י בביתו ונהנה משרפתה כמו שמותר ליהנות מתרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו אבל במשנתינו אשמעינן דכשנתקדשה בכלי שרת נפסלה ונשרפת כקדשים פסולין על בית הדשן ככל פסולי המוקדשין, ואולי היה ניתן זה להאמר אבל הרי מהגמ' דשבועות הנ"ל נסתר תירוצו ועיין ברש"י סוטה דף י"ד ע"ב ד"ה אין מקדשין שלא לדעת שכתב שם כפשוטו בל משנתינו וכנראה דחה התוספתא מפני משנתינו והגמ' דשבועות הנ"ל וצע"ג בכל זה ולענין פסול יוצא נראה ברור דודאי נפסלין ביוצא אחר שהורם הקומץ, וכן לענין פסול יוצא בשתי הלחם ולחה"פ עיין תוס' מנחות דף ס' ע"א) ד"ה רשב"ל שכתבו דלא מהני לענין זה קדושת כלי עד שיזרוק דם הכבשים או עד שישחטו הכבשים עיין מנחות (דף מ"ז) פלוגתא דרבי וראב"ש והתנא לא איירי בפרקין בדין יוצא כלל

שם בגמ' וריו"ח אמר כיון דכתיב וכו' בקדושתיה קאי, ז"ל השמ"ק ואפי' לר"ל דאמר במס' יומא דסגי בב' בגדי כהונה מ"מ מצי סבר שפיר כריו"ח דהכא דאמר מועלין, ואפי' ר"א דמכשיר בעל מום בהוצאת הדשן יכול לסבור כוותיה, משום דכיון דצריך בגדי כהונה מצוה היא וא"כ דבר שלא נעשית מצותו היא ומועלין בו וכו' כל זה חסר מן התוס' שבדפוס עכ"ל, מכאן למדתי סתירה גלויה לדעת רבינו המל"מ פ"ב מה' תמידין ומוספין הי"ג שכתב בד"ה יש לחקור וכו' וז"ל והנראה אצלי בזה דדוקא תרוה"ד היא מצוה דגזרת הכתוב היא וכו' אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה אלא דמוכרחין אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה, וקרא דכתיב והוציא את הדשן לאו למימרא שציוונו הכתוב להוציא את הדשן וכו' אלא קרא הכי קאמר כשיוציא את הדשן ילבש בגדים אחרים משום דרך ארץ, נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה כי אם מכשירי עבודה דהיינו לפנות מקום המערכה עכ"ל, ועיי"ש שהאריך והחליט שכן הוא לכל הדיעות, ודברי התוס' שבשמ"ק כאן הרי מבואר שמצוה היא כיון דמועלין בהן קודם הוצאת הדשן משום דעדיין לא נעשית מצותו אליבא דריו"ח דהלכתא כוותיה, ואפי' לרב דאמר דאין מועלין בו משום דנעשית מצותו הרי כתב השמ"ק וז"ל ואפי' ס"ל לרב בהא כריו"ח בפ"ב דיומא דבעי בהוצאת הדשן ד' בגדים ובעי כהן כשר לרבנן דהתם מ"מ פליג עליה גבי מעילה כיון דאין להוצאת הדשן זמן קבוע אינה עבודה שימעלו בה עכ"ל בשם התוס', וא"כ גם רב יוכל לסבור דהוצאת הדשן מצוה היא אלא שאינה מצוה שכל זמן שעדיין לא נעשתה ימעלו בשבילה כיון דאין לה זמן קבוע, ולענ"ד הכי דייקא גם לשון הרמב"ם שכתב שם סוף הי"ב וז"ל וחיתה זו שחותה במחתה ומורידה לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום עכ"ל, נראה דבא לומר דדוקא תרוה"ד היא מצוה שבכל יום אבל הוצאת הדשן אינה מצוה בכל יום אלא פעם אחד בזמן גדול כראות עיני הכהנים ולכן ס"ל לרב דאינה חשובה עבודה שתעכב פטור המעילה, ואין שום פלא בזה שהרי בזמן המל"מ עוד היה גנוז השמ"ק ולא ראה עוד אור הדפוס, ומ"מ פליאה מעט שלא הזכיר המל"מ סוגיא דידן בדבריו כלל, וגם הרב קרן אורה כאן כתב דברים שאלו היה נראה בימיו השמ"ק לא היה כותבן אלא שגם בימיו עוד לא היה נדפס, ועיין בצ"ק כאן וברש"ש יומא (דף נ"ט ע"ב) ודו"ק

ברש"י ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד וכו' לעולם מועלין עד שתשרף כולה וינטל מעפרה תרוה"ד וכו' ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו