תקנת עזרא (מעילה) מב

(דף ס"ד ע"א) ושם בתוס' ד"ה שאם היזה מש"כ בסוגיין, ודע דנלע"ד דרב אדא בר אהבה כאן אזיל לשיטתיה בזבחים (דף נ"ב ע"א) דס"ל שם דלר"ע מיצוי חטאת העוף מעכב כמו דס"ל לר' ישמעאל אלא דפליגי אי שיריים מעכבי בבהמה, ור"ה כאן ס"ל כרב פפא דהתם דס"ל דלר"ע מיצוי חטה"ע אינו מעכב להכי תני במשנתינו הוזה דמה דהרי כבר אוקמינה דמשנתינו ר"ע היא, ולקמן דפריך הש"ס מדר' ישמעאל אדר"י לר"פ פריך ומכ"ש לרב אבא"ה דלדידיה אפי' ר"ע מודה דמיצוי חטאת העוף מעכב וכ"ש לר' ישמעאל ודו"ק

ברש"י ד"ה להכי כתיב והנשאר וכו' אבל אם לא נשאר לא מעכב דמיצוי אינו מעכב עכ"ל, מלשון זה משמע דענין שיריים הוא רק שבאם נשאר אז מצוה לשפוך על יסוד המזבח אבל אין חיוב אפי' לכתחילה להדר שישאר דם במזרק או בעוף מן הזריקה לקיים מצות שפיכת שיריים, מיהו בתוס' זבחים (דף נ"ג ע"ב) ד"ה העולה קדק"ד וכו' מבואר שיש מחלוקת בזה עיי"ש, וברגמ"ה כאן ליתא באמת לשון הזה של המפרש ויש לדחוק גם לשון המפרש דכונתו בנשפך ודו"ק

דף פ' בגמ' מתיב אבוה דשמואל ור' אבין לר"ה, בכל הספרים לפנינו המילות ור' אבין מוקפות בשני חצאי לבנה, וטעם הגה"ה זו היא דהגאון בעל סדר הדורות הקשה דהרי בכתובות (דף נ"ח ע"ב) איתיביה רב לאבוה דשמואל נראה מזה דרב היה תלמידיה דאבוה דשמואל, ור"ה הרי היה תלמידיה דרב ואיך איתיביה אבוה דשמואל לר"ה שהיה תלמיד תלמידו, וע"כ לומר דהאי ר"ה הוא ר"ה הקדמון ריש גלותא שהיה בימי רבי וא"כ אי אפשר שהוא ורבין איתיבו לרב הונא דרבין לא היה בימי רבי, דבשבת (דף ס"ג ע"ב) איתא יתיב רבין ור"ה קמיה דר' ירמיה ע"ש, אבל אי לא גרסינן כאן ור' אבין שפיר נוכל לומר דאבוה דשמואל איתיביה לר"ה הקדמון זהו טעם הג"ה זו, וא"כ נראה הגהת השמ"ק יותר מובנת דגריס מתיב אבוה דר' אבין לר"ה ולא גריס תיבת דשמואל שהרי בסוגיין ר"ה תלמידיה דרב משמיה דרב אחר דמיצוי חט"ע אינו מעכב וק"ל

שם בגמ' קתני מיהת מיצה דמן, ופירש"י אלמא דמיצוי נמי מעכב בחטה"ע הואיל ומצי מפגל ביה כמו בהזאה עכ"ל, אין להקשות דמאי פירכא היא זו ניחא דאע"ג דמיצוי אינו מעכב מ"מ אם מיצה וחשב בה מחשבת פגול מפגל שפיר. משום דמיצה במחשבה פסולה גרע מלא מיצה כלל, והרי מצינו כה"ג גבי שחיטה דמיעוט בתרא דסימנין אינם מעכבין כלל בשחיטה, ומ"מ אם שהה או דרס במיעוט בתרא פסולה השחיטה מספק איבעיא דלא אפשטא וכתב התבו"ש סי' כ"ג סק"ט דלשיטת רש"י היא פסול דאורייתא, דאין זה קושיא דודאי אם המיצוי אינו מעכב אין המחשבה פוסלת בו, כדתנן בזבחים (דף ל"ו ע"ב) לפיכך (כיון שאם נתן מתנה אחת כיפר] אם נתן את הראשונה כתקונה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר וכשר הקרבן, הרי מפורש דדבר שאינו מעכב בקרבן אין המחשבה פוסלת בו, וכן איתא בזבחים (דף ס"ג סע"ב) בברייתא מיצה דמה בכ"מ במזבח כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה עכ"ל הגמ' שם, וכן התוס' בסוטה (דף ל"ג ע"א) כתבו שזהו סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב. ובאור זרוע ח"א בשו"ת שבסופו סס"י תשמ"ה הוכיח דשמו ושמה הם תורף הגט ומעכב דאל"כ למה בכתבם שלא לשמה פסול, והביא ראיה מזבחים (דף ה' ע"ב) אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הקטירו אימורין כשר לפיכך לא פסל בהו מחשבה, ומשהה במיעוט בתרא אין ראיה דהתם כיון דגילה דעתו שלא גמר עוד שחיטתו גם המיעוט בתרא היא מעשה שחיטה והוה כשהה באמצע השחיטה, שהרי אינו עושה שינוי בשחיטת המיעוט מבכל השחיטה רק ששהה ועיין בשב שמעתתא לבעל קצוה"ח שמעתתא א' פרק כ"ב, אבל הכא במתנות ובמיצוי שכל חדא מתנה מעשה אחרת היא וכן המיצוי מעשה אחרת היא אם לא מעכבת גם אם עשאה שלא כתקונה כשרה

ברש"י ד"ה אמרי התם כתיב והנותרת קרא יתירא דכתיב והנותרת תרי זימנא וכו' דשנה עליו הכתוב לעכב וכו' והא דכתיב תרי מיעוטא במנחה והנותרת ומסלתה חד למצוה וחד לעכב עכ"ל, הדברים האחרונים האלה ליתא בפי' רגמ"ה והם תמוהין דא"כ תלתא קראי כתיבא חד מסלתה ותרי והנותרת הרי הוי חד עכ"פ מיותר דהרי די בתרתי קראי לומר דשינה עליו הכתוב לעכב, ולכאורה רציתי לומר דתרי פירושא הורכבו כאן בהמפרש כמש"כ בפי' קדמון מכתב יד הנדפס בש"ס דפוס ווילנא עיי"ש, אך באמת המעיין בסוגיא דמנחות (דף ט' ע"ב) יראה דחד קרא היינו קרא דמסלתה אתי למנחה שחסרה קודם קמיצה הובא בתוס' כאן ד"ה מסלתה, וא"כ יותר נראה להגיה כאן ברש"י וצ"ל והא דכתיב תרי מיעוטי במנחה והנותרת ומסלתה חד למנחה וחד לשיריים כנלע"ד וק"ל והיוצא מסוגיין דלמ"ד מיצוי חה"ע מעכב מפגלין בין בהזאה לחוד ובין במיצוי לחוד וע"כ דהוו שתי עבודות, דלא כשיריים הפנימים דמעכבי ואין מפגלין עד שיפגל גם בשיריים דנחשבין כעבודה אחת ומתיר אחד ואין מפגלין בחצי מתיר כבזבחים (דף מ"ב) ע"ש, וא"כ אם הזה זר דם חטאת העוף פטור שהרי אינה עבודה תמה שיש אחריה המיצוי, והא דאיתא ביומא (דף כ"ה) דזר חייב אהזאת דם חטה"ע הוא למ"ד דמיצוי אינו מעכב ודברי התוס' ישנים שם צ"ע כ"כ הרב ליקוטי הלכות

במשנה פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו' הוכשר לפסול בטבו"י ובמחוכ"פ, הקשו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) ד"ה הוכשרו השני דלמאי הוכשרו הרי אכילה אין בהם ולענין הקרבה הרי של ציבור הם ונקרבים הם פר ושעיר של יוהכ"פ גם בטומאה ועיין מש"כ שם בחידושנו בדבריהם, ותירצו דנפ"מ לשורפם בביה"ד מקום ששורפין בו את הפסולין, וכבר כתבתי שם שלא הבינותי הטעם למה לא ישרפו במקום שרפת הכשרים כיון דדוחין טומאה מאי פסול איכא הכא. ובזבחים (דף ק"ד ע"ב) דאיתא שם לא פסול טומאה הקשה הרב טהרת הקודש הרי קרבן ציבור דוחה טומאה, ותירץ דהא דק"צ דוחה טומאה הוא רק קודם זריקה אבל כשהזריקה בטהרה היתה וכבר עלה הקרבן לשם חובה אם אירע אח"כ טומאה באימורין וה"ה בבשר שעירים הנשרפים נמי נפסלים מטעם זה והביא מהתוס' ישנים ביומא (דף מ"ו) שכתבו לחלק בהכי ע"ש, אבל זה אינו מעלה ארוכה כאן דקודם זריקה איירי דהא אח"כ קתני תנא הוזה דמן [ועיי"ש לעיל בתוס' ד"ה ובלינה ע"ש] וא"כ למה יופסלו בטומאה, עתה ראיתי שהרב דרך ים עמד ע"ז והוסיף להקשות מהא דירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) דמבואר שם להדיא דעכ"פ הקרבנות דכתיב בהו במועדו אם אירע בהו טומאה נשרפין כמצותן ע"ש בפ"מ ובקרבן עדה, ולגודל התמיה רצה הרב דרך ים לומר דזה תליא אם טומאה