תקנת עזרא (מעילה) מא

בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י לפסול אין לאטמויי לא ע"כ פליג תנא דידן אדאב"ש דסבר טבו"י תחילה לקודש והחזרו לומר שם הרי ס"ל כאב"ש, ודוחק לומר דרק בהא ס"ל תנא דידן כחזרו לומר דהתם דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו אבל בעיקר דין טבו"י ס"ל כמשנה ראשונה דהתם דכגון זה הו"ל לפרש ולא לסתום, אלא ודאי דהתוס' שם ס"ל כהרמב"ם דחזרו לומר דהתם נמי ס"ל דטבו"י דעלמא פוסל ולא מטמא אפי' בקודש וטבולת יום ארוך שאני, משו"ה בקושיתם שפיר הקשו שהרי כיון דבמשנה ראשונה דיולדת וטבו"י דעלמא שווין וא"כ חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו לכל דבר ולמה בעינן במנחות קידוש כלי, ותירצו בתירוץ הראשון דתנא דהכא ס"ל לגמרי כחזרו לומר דהתם וחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו וטבו"י דעלמא פוסל ואינו מטמא רק יולדת מטמאה וכדעת הרמב"ם, ואח"כ כתבו אי נמי הכא איירי מדאורייתא וה"ה דקודם לכן מפסלי מדרבנן, פי' דלעולם דתנא דידן ס"ל לגמרי כמשנה ראשונה דהתם דחולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו אבל זהו רק מדרבנן ובמתניתין בדאורייתא איירי, ונלענ"ד דב' תירוצי התוס' האלה הולכים ע"פ סוגיא דידן דלכ"מ דאמרינן דמשנתינו דלא כאב"ש אלא כרבנן ע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דטבו"י אפי' מדרבנן אינו רק פוסל, וא"כ ע"כ לומר דתנא דהכא ס"ל דטבו"י אינו פוסל חולין שנעשו עטה"ק אפי' מדרבנן דאל"כ למ"ל קידוש כלי למנחות, אבל לתירוץ דרבא כאן דמשנתינו בדאורייתא איירי ואתיא גם כאב"ש, א"כ י"ל דמתניתין ס"ל כמשנה הראשונה דחולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו מדרבנן ואנן הכא בדאורייתא איירינן, וגם מהתוס' הזה דשבועות מבואר דלא הוה גרסי שם הא מני אב"ש היא, אבל התוס' בזבחים (דף י"ז) ד"ה קסבר רבה גרסי לה להדיא וכן משמע נמי דגרסי לה התוס' בחגיגה (דף כ' רע"א) ע"ש, ועיין בדברינו לעיל בתוס' ד"ה וחכ"א בארוכה, נמצא שיש בסוגיא דשם שלשה נוסחאות שונות, גירסת רש"י והר"ש והרא"ש והרמב"ם, וגירסת התוס' בזבחים ובחגיגה וכן גריס הגר"א ז"ל כמו שנתבאר לעיל, וגירסת המהרש"א והמהרש"ל והתבונן בכל זה היטב

בגמ' אר"ת ליוצאין ור"ע היא, ק"ק למ"ל לאשמעינן תרתי בפסול יוצא דאסור באכילה דהא כבר אשמעינן לה לעיל ספ"ק, וי"ל דקמ"ל בקדשים קלים ובקדק"ד, וכ"ש לר"פ דאמר דבקדק"ל פליגי דוקא באיתנהו אבראי ובבשר כו"ע מודו דבאיתנהו אבראי פליגי, והכא אשמעינן בקדק"ד דאפי' עיילינהו לגואי אסורין באכילה, והתוס' זבחים (דף כ"ו) בד"ה דילמא כתבו לפרש הא דאמר ר"פ דבעיילינהו לגואי כו"ע לא פליגי היינו דר"א נמי מודה דזריקה מועלת ליוצא כהאי שנכנס לפני זריקה, ולכאורה לפי"ז בקדק"ד נמי לא פליגי בעיילינהו לגואי לפני זריקה וא"כ הרי אין צורך לומר כאן ליוצאין ואליבא דר"ע דכר"א נמי מצי אתיא ובעיילינהו קודם זריקה עכ"ל הקרן אורה. ואפשר דבעיילינהו קודם זריקה יהיה הזריקה מתרת גם באכילה ומשו"ה ע"כ לאוקמה בדאיתנהו אבראי וכר"ע וק"ל, ודע דרש"י מפרש הך יוצאין דספ"ק נמי לענין קדק"ד וזהו דלא כהק"א ודו"ק

תוס' ד"ה ליוצאין ור"ע היא תימה ה"ד אי דיצא לצד הראש א"כ הו"ל לומר מודה ר"ע, ביאור דבריהם הוא בשמ"ק כאן ובבה"ז דכיון דיצא לצד הראש הרי יצא הדם ואמרינן לעיל מודה ר"ע בדם כשיצא דאין זריקה מועלת לו, דאע"פ דדם איברים לא נפסל ביוצא עיין זבחים (דף כ"ו) מ"מ כשיצא לצד הראש והדם נתקבץ בצואר לא הוה כדם איברים ומפסל ביוצא, ואי דיצא לצד רגליו אכתי הרי השמנונית שיצא מעורב בדם ופסול להזאה, ותירצו בתירוץ הראשון וז"ל וי"ל שכל הדם נאסף בצואר ואח"כ יצא הרגל דהשתא ליכא למיחש לשמנונית וכו' עכ"ל, וזהו דוחק גדול דמי יוכל לשער זאת שכ"כ נאסף כבר הדם עד שלא יצא עוד, אולם תירוץ השני נראה יותר ואבארהו בקצרה וז"ל

אי נמי י"ל דמיירי שיצא וחתך כל מה שיצא עד העצם שאין זה פסול בעופות אלא מחוסר אבר ואח"כ מלקה עכ"ל לפי הגהת הצ"ק וכעין זה היא גם גירסת השמ"ק, וביאור דבריהם הוא דהרי קיי"ל בבכורות (דף ל"ז ע"א וע"ב) דמום עובר פוסל נמי בבהמה כל זמן שלא עבר המום מהקרבה, וחתך בעור ובבשר אע"פ דמום קבוע לא הוה מ"מ מום עובר הוה ובבהמה פסול, אלא דבעוף דאין מום פוסל בה מלבד מחוסר אבר משו"ה חתך בעור ובבשר מותרת להקרבה אפי' לכתחילה, והכא מיירי שיצאה מחיים וחתך בבשר עד העצם אז מחיים וה"ה שחתך קודם שנכנסה לעזרה כלל, וכשאח"כ מלקה הוציא אחר המליקה אבר זה לחוץ דשוב אין שמנונית היוצא מעורב בדם כלל, ובבהמה נהי נמי דגם מום עובר פוסל בה קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה קודם קבלה שוב מום עובר אינו פוסל בה, ובזה כבר מתבאר יפה ומדוקדק כל שיטת הש"ס בזבחים (דף כ"ו ע"א) כמו שכתב השמ"ק שם בשם הר"פ, וכן דברי התוס' כאן מדוקדקין ומיושבים מכל אשר דקדקו בהן הרב קרן אורה והרש"ש כאן, וכן אזדא ליה מש"כ הרש"ש כאן בביאור הסוגיא דזבחים שם, וגרם להם כל זה באשר עוד לא היה נדפס השמ"ק אז, ודע דמש"כ השמ"ק דלאחר שחיטה אין פוסל עוד מום עובר משמע כן להדיא גם מדברי הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין הכ"ט ע"ש שלא כתב דפוסלין אחר שחיטה רק מומין קבועין, ובזה מתיישב אצלי הא דשעיר המשתלח אם חלה אחר זריקת דם חבירו כשר לשילוח כדאמרינן ביומא (דף ס"ו ע"ב) והרי חולה דין בעל מום עובר עכ"פ יש לו כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"ו, אלא דבאמת אחר שחיטת הקרבן שוב אין מום עובר פוסל בו, ושעיר המשתלח אחר זריקת דם חבירו אין לו עכ"פ דין קרבן קודם שחיטה, ועכ"פ דברי התוס' כאן שרירין וקיימין

שם בגמ' אר"ה א"ר מיצוי חטאת העוף אינו מעכב דתני רב הוזה דמה וכו', ומ"מ לא הוה מצי לשנויי כדפריך לעיל מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא דמשום דעדיין הוא קודם המיצוי להכי אית ביה איסורא באכילה לכתחילה, דאם נימא דהמיצוי אינו מעכב ודינו כשיריים של בהמה הרי לכאורה גם לכתחילה אינו מעכב כלל אלא דבזבחים דף י"ג סע"א משמע דשפיכת שיריים מעכב האכילה כמו הקטרת האימורים ועיין מש"כ לעיל סוף פרק א', ולפ"מ שכתבו התוס' לעיל ע"א במשנה דלמ"ד היתר זריקה שנינו הוזה דמה היינו שנראה להזאה א"כ מה דאר"ה דמיצוי אינו מעכב קשה לבאר ומכ"ש לרב אדא בר אהבה דאמר דמיצוי מעכב ותני רב מיצה דמה ודאי קשה למ"ל לשנות מיצה דמה הרי אם ראוי להזאה ראוי הוא למיצוי נמי, ואטו יש אפשרות שיהיה נראה להזאה ולא יהיה עדיין נראה למיצוי, וא"כ מוכח מזה דר"ה וראב"א אליבא דרב ס"ל דהיתר אכילה שנינו וכ"כ הקרן אורה, אלא דכבר כתבתי בתוס' שם שיטת הראשונים דבעוף לכו"ע היתר אכילה שנינו וכנראה שיטה זו ברורה יותר וא"כ י"ל דר"ה וראב"א נמי ס"ל היתר זריקה שנינו ועיין בזבחים