תקנת עזרא (מעילה) לח

ד"ה נזרק דמן חייבין עליהם וכו' פי' עליהם על הכבשים עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל על הלחם ועיין בהגהות החק נתן ובהגהות הרש"ש, ובספר מלאכת שלמה כאן העתיק כנוסח הדפוס וצ"ע, ומש"כ וז"ל וא"ת מעילה הוא דליתא וכו' דהא אפי' לר"ע אינן מועלים לשתי הלחם כיון דאינן גוף הכבשים עכ"ל, גם כאן ט"ס יש דמאי אפי' הוא הא לר"א ודאי יש בהן מעילה, אלא צ"ל דאפי' לר"ע יש בהם מעילה וכו' עכ"ל הרב קרן אורה, ולענ"ד כונת התוס' על הזריקה דאפי' לר"ע אינה מועלת לשתה"ל ואין כונתם על המעילה ודו"ק

גמ' קתני הוכשרה לפסול וכו' לפסול אין לאטמויי לא מתניתין מני רבנן היא וכו' אמר רבא לאבא שאול מעלה וכו' עכ"ל הגמ', בפסחים (דף כ"ג ע"א) אהא דמחט טמא שנמצא בבשר קודש שנטמא הבשר פריך הש"ס האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאתכשר בדם הא דם קדשים אינו מכשיר ומשקה בית מטבחייא נמי אינן מכשירין, ואלא דאתכשר בחיבת הקודש אימר דמהני ליה חיבת הקודש לאפסולי גופיה למימנא ביה ראשון ושני נמי, תפשוט הא דבעי ר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא, אר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, ופירש"י וז"ל להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק לייפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה סמוך לשחיטה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרינן בסיומא דביצה עכ"ל, ולפי"ז פשוט מאוד דבמשנתינו דבחטאת העוף איירינן לא שייך הכשר זה דהעבירה בנהר כיון דהבשר לכהנים, ואפי' בחטאת בהמה לא שייך הכשר זה לההסבר שכתב רש"י כמש"כ הר"ר אברהם הלוי בחידושיו לסוגיא דר"ח סגן הכהנים ומכ"ש לפמש"כ הקצוה"ח לח"מ סי' ת"ו סק"ב שכתב להביא ראיה דהלכה כר' יוסי הגלילי דקדק"ל ממון בעלים הן מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי וכו' אלא לאו דאתכשר בחיבת הקודש, ודילמא כדר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכו' וכיון דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' טומאת אוכלין וז"ל כל דברי הכשר דברי קבלה וכו' אחד המים ואחד שאר שבע משקין והוא שינתן ברצון הבעלים עכ"ל, וכתב הכ"מ דהרשב"א חולק וליישב דעת רבינו דמשמע דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ל, וא"כ היכא משכח"ל בקדשים רצון בעלים להכשר הרי אין להם בעלים, מזה נראה מוכח כדעת הפוסקים כריה"ג דקדק"ל ממון בעלים הם וא"כ בפרה של זבחי שלמים דהוה קדק"ל שפיר מהני הכשר מים דבעלים וכו' ובזה ניחא ליישב הא דנקט פרה של זבחי שלמים וכו' דאילו שאר קדשים אין להם בעלים ולא משכחת בהו הכשר מים כיון דבעינן שיהיה ברצון הבעלים עכ"ל עיי"ש שהאריך, ובדבריו תתיישב קושית הצל"ח בסוגיא דר"ח סגן הכהנים אות קמ"ב שכתב דמלשון הגמ' פרה של זבחי שלמים וכו' וכפירש"י שהעבירוה בנהר כדי שתהא נוחה להפשיט, יהיה תיובתא להש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב שכתב דהא דסוף ביצה משום סירכא דמשכא היינו הסירכות שבריאה שמתנתקות ע"י השקאה, דא"כ למה פרה של זבחי שלמים והרי אפי' חטאות ואשמות אם ימצאו טרפה ע"י סירכא ודאי שיצטרך להביא קרבן אחר, אע"כ דמשום סירכא דמשכא פירושו כדפירש"י הפשטת העור עכ"ד, ובאמת הרי פירוש הש"ך הוא פי' הרי"ף ופיהמ"ש להרמב"ם ז"ל סוף ביצה שם, וקושית הצל"ח לא קשה מידי לדברי הקצות החשן דבאמת השקאת הבהמה ודאי מועיל סמוך לשחיטה גם להפשטת הסירכות וגם להפשטת העור לכו"ע, והא ראיה שהפיהמ"ש להרמב"ם עצמו שבסוף ביצה פי' כהרי"ף וכהש"ך מ"מ במס' תמיד (פ"ג מ"ד) דתנן התם השקו את התמיד בכוס של זהב כתב שם בפיהמ"ש דההשקאה היה כדי למהר ההפשט של העור כמו שנתבאר בביצה עכ"ל וכ"כ בפ"א מה' תמידין ומוספין ע"ש ולא הזכיר תועלת אשר להסירכות, הרי מוכח דבאמת דתרווייהו איתנהו והשקו באמת גם בהמות של קדק"ד כמפורש במשנה דתמיד. אך מ"מ אין המים מכשירין בבהמת קדק"ד דבהכשר בעינן ניחותא דבעלים ובקדק"ד ליכא רצון הבעלים (והא דשינה הרמב"ם פ"י בתמיד ממה שפירש בביצה הבית אפרים בשפת אמת סי' ל"ט רמז שבספר מקום שמואל עמד ע"ז ואינו בידי ובעין יצחק ח"א חיו"ד סי' ט' תירץ לה שפיר בג' אופנים ע"ש] עכ"פ מבואר דלהקצה"ח אין בקדק"ד הכשר כלל, ולרבנן דריוה"ג גם בקדק"ל לא שייך הכשר והש"ס דפסחים כריוה"ג אתיא כמש"כ הקצוה"ח, והמקנה בקדושין (דף נ"ב) כתב דאפי' לר' יוסי הגלילי דקדק"ל ממון בעלים הוא היינו דוקא הבשר אבל באימורין מודה דגם מחיים הוה ממון גבוה, ולכן לא מחייב גנב אטביחה ומכירה משום דבעינן וטבחו כולו ומכרו כולו והכא הרי האימורין גם מחיים ממון גבוה הוא, וכי תימא א"כ כשהקדיש גנב ואח"כ מכר לתחייב עכ"פ דמעיקרא הוה מכירה לאימורין ואח"כ לבשר, י"ל דלא מצטרף כהא דאיתא בב"ק (דף ע"ח) מכרו חוץ משלשים יום לא מתחייב עכת"ד, ובספר נחלת יהושע ח"ב דרוש י"א הביא ראיות להמקנה, ובספר מלבושי יו"ט ח"ב פלפלו בזה הרבה הגאון המחבר והגאון ר' אליעזר משה הורעוויץ מפינסק ז"ל בט' סימנים והעלו מעצמם כדעת המקנה דהאימורין גם לריוה"ג אף מחיים ממון גבוה הם ולא ראו את המקנה והנחי"ה הנ"ל, ובזה מדוייק לשון המשנה בעדיות שם על המחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא, ולכאורה האי בשר לישנא יתירא הוא והכי הול"ל על מחט שנמצאת בבהמה בגופה שהסכין והידים טהורות והבהמה טמאה, ולדברינו מדייק לומר בשר למעט האימורין דכיון דמחיים ממון גבוה הוא לא הוכשרו לטומאה וטהורין, ואין להקשות לפי"ז מהא דמצינו כמה פעמים בש"ס דין טומאה בקדק"ד נמי, דאפשר דשם הכל הוא ע"י חיבת הקודש דמכשיר מדרבנן עכ"פ לכו"ע, והא דאיתא בזבחים (דף ק"א ע"א) ר"י ור"ש אומרים מפני הטומאה נשרפה שעיר של ר"ח ע"ש ברש"י הרי דיש טומאה לקדק"ד מדאורייתא, יש לומר דהרי מבואר בפ"א מ"א דמכשירין דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' טו"א הי"ג, ובזה נדחה תירוץ הגאון מלבי"ם בארצה"ח סי' י"ח על הקושיא שהקשו על הרמב"ם דפוסק דטומאה דחויה בציבור ופוסק דאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו וא"כ תשאר על הרמב"ם קושית ר"ש לר"י כה"ג ביוהכ"פ יוכיח, ור"י משני הנח ליוהכ"פ שטומאה הותרה בציבור ולא בעי ריצוי ציץ עיין יומא (דף ז') ולהרמב"ם הרי תשאר קושית ר"ש שהרי פוסק דטומאה דחויה בציבור והיא קושיא מפורסמת, ותירץ בארצה"ח שם דבאמת לא משכח"ל כלל טומאה ביוהכ"פ דקדק"ד אין להם בעלים ואין להם הכשר, ור"ש מקשה רק לר"י לשיטתיה בזבחים שם שמפני הטומאה נשרפה וע"כ ס"ל דדם קדשים