תקנת עזרא (מעילה) לז

קודם שנעשית אפר או שכבר נעשית אפר אבל עדיין לא יצאה לביה"ד מועלין עוד דגם שניהם העשייה לאפר וההוצאה לביה"ד מעכבין הפקעת המעילה ועיין מש"כ ברש"י לקמן (דף ט' ע"א) ד"ה ומועלין בזה

ד"ה הוכשרו לפסול בטבול יום תימה למאי הלכתא וכו' דאי לאכילה הרי פרים הנשרפין אין בהן אכילה לכהנים ואי לפסול להקריב אימוריהן קאמר מ"מ גבי פו"ש של יוהכ"פ ליכא למימר הכי שהרי משל ציבור הם ובאין בטומא' עכ"ל, ביאור דבריהם דבפרק כיצד צולין (דף ע"ח ע"א) מסיק הש"ס אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור, ופירש"י ביחיד לכתחילה פסולה ואם זרק הציץ מרצה ושם במשנה דבציבור מיירי אף לכתחילה מותר להקריב דטומאה הותרה בציבור, ולפי"ז אין הציץ מרצה על האכילות עיי"ש היטב, ואולם התוס' כתבו שם הטעם דבציבור אפי' לכתחילה מותר להקריב משום דהציץ מרצה גם על האכילות, ומה דקרבן יחיד לכתחילה לא יקריב מדרבנן הוא עיי"ש בתוס' ד"ה הא לא קשיא, ולפי"ז טומאה דחויה היא בציבור וצריך ציץ לרצות, ולהרמב"ם דעת שלישית בזה לפי' הלח"מ פ"א הל"ד מפסוהמו"ק דטומאה דחויה בציבור והציץ אינו מרצה על האכילות אבל זהו דוקא ביחיד אבל בציבור על אכילות נמי הציץ מרצה ע"ש, והא דהציץ מרצה על אכילות אין הכונה שהציץ יכשיר בשר טמא לאכול אלא דמהני שלא יהא נחשב כאילו אין בשר כלל דאז הרי ס"ל לר"י אם אין בשר אין דם ע"ש וביומא (דף ז'), ועוד יש נפ"מ במה דהציץ מרצה על אכילות לענין כמה דברים, אבל הא ודאי שאין הציץ מכשיר בשר טמא שיהא מותר באכילה, ועתה הקשו התוס' כאן לכו"ע בין למ"ד טומאה הותרה בציבור ובין למ"ד דחויה בציבור מאי שייך בק"צ פסול דטבו"י, ובשלמא בקרבנות הנאכלין שייך שפיר לומר דנפסל באכילה דאפי' אם הציץ מרצה על האכילות מ"מ הרי באכילה אסור כמש"כ לעיל, אבל פרים הנשרפין דאין בהן אכילה לאדם ולהקריב האימורין ולשרוף הבשר מותר לכתחילה ג"כ בק"צ אי משום דטומאה הותרה בציבור אי משום דהציץ גם לענין להקריב לכתחילה מרצה, וא"כ מאי מהני בהו פסול דטבו"י, ואין אני מבין מה שהגיה השמ"ק כאן בדברי התוס' דטומאה הותרה בציבור דלדברינו אפי' אם דחויה שפיר הקשו כמו שנתבאר, גם מש"כ כאן הרש"ש אינו נכון דשם בתמורה לענין טומאת גברי אתאמר ע"ש וק"ל, ועיקר הדבר הוא דטומאה בקדשי ציבור או שהותרה או שהציץ מרצי על כל הטומאות אף כשיצא עליו מגופיה, והא דאמרינן דלא הותרה בציבור אלא טומאת מת בלבד הוא רק לענין טומאת גברא לכן שפיר הקשו התוס' כאן. אך תירוצם שכתבו דמ"מ שורפין אותם בביה"ש לפסולין לא הבינותי טעמא מאי לא ישרפו במקום שרפת הכשרים כיון דהותרה טומאה בציבור או הציץ מרצה וברמב"ם לא מצאתי שיאמר כן, ולולא דבריהם הוה אמינא דבאמת רק אגב אינך נקט הכא נמי פסול דטבו"י ומחוכ"פ אבל לקושטא דמילתא בקרבנות ציבור הנשרפין לא שייך זה ודו"ק ועיין מש"כ בזה במשנתינו בארוכה והא דמועלין בהן רק עד שיותך הבשר הוא רק בבשר אבל האימורין מועלין בהן עד שיצאו לביה"ד כדין כל אימורי קדשים ווה דלא כהרש"ש

ד"ה אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר דמאחר שנזרק דמה זכה המזבח בבשר והו"ל קדשי ה' עכ"ל, לשון זה מורה דמעילה הקודמת מעת שהוקדשה העולה עד הזריקה מפקיעה הזריקה, אלא שבזריקה זו עצמה בא עליה קדושה חדשה להקריבה למזבח ומשו"ה מועלין בה מחדש מטעם זה כמו שמועלין אחר זריקה באימורי קדק"ל אחר הזריקה אע"פ שקודם הזריקה אין מעילה בהן. אבל באמת לא כן הדבר אלא דבעולה נמשך בכולה קדושתה לענין מעילה מאז קדושת פיו מחיים של העולה וכן נראה מלשון התוס' זבחים (דף מ"ה ע"א) ד"ה רואה אני, וכן מעילת אימורי קדק"ד הנאכלין כגון חטאות ואשמות אין הזריקה מחדשת בהן שום דבר לענין מעילה אלא דנשארה בהן המעילה דקודם הזריקה כדמשמע לשון משנתינו לעיל (דף ז' ע"ב) וכן מבואר בתוס' מנחות (דף ע"ט ע"א) ד"ה והדר ביה רבה עיי"ש, וכונת התוס' כאן הוא רק משום סיפא דלהכי אין מועלין בעורות משום דזכו בהן הכהנים אחר הזריקה, אבל בהבשר נמשך המעילה דקודם הזריקה, ועיין מש"כ בזה לעיל דף ו' ע"ב, וכתב הקרן אורה דכאן בעורות לא פריך הש"ס מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא ואמאי הא ממונא דכהנים הוא, דאגב דקתני מועלין בבשר קתני אין מועלין בעורות וכן צ"ל לקמן גבי חטאת ואשם דקתני אין מועלין בבשרה עכ"ל, או די"ל דמיירי ביצא ור"ע היא ודו"ק, ועיין בסוף ספר דבר אברהם להג"מ מקאוונא שליט"א בקונטרס מסגרת זהב מה שהאריך שם בדין עורות קדשי מזבח ואכמ"ל

ד"ה קרמו פניה וכו' ויש ספרים שאין גורסין ובלינה וכו' אלמא אית ליה תנור מקדש להם וא"כ ע"כ לינה פסלה וא"כ אפייתו דלחם דוחה שבת עכ"ל, אבל רש"י לא גריס ליה וי"ל דאזיל בשיטת הרמב"ם פ"ה מה' תמידין שפסק דתנור מקדש ומ"מ אינו דותה שבת וביאר הלח"מ שם דאע"ג דהתנור מקדש אינו מקדש כל כך שיפסול בלינה ע"ש. ודוגמא לזה הבאתי כבר לעיל ודף ב') מש"כ הריטב"א חולין (דף ג') דסכין מקדש דם השחיטה אבל לא כ"כ שיפסל ביוצא ע"ש, גם עוד כתב הרב דרך ים די"ל ע"פ המבואר בירושלמי סוכה סוף פרק לולב וערבה דפליגי שם אם מי סוטה נפסלין בלינה וס"ל לר' אחא בשם ר' אבונה דכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ע"ש, וא"כ י"ל דלהאי מ"ד גם שתי הלחם ולחם הפנים כיון דליכא מהם גופא למזבח אין הלינה פוסלת בהם, וא"כ י"ל דתנא דמשנתינו ס"ל בזה כהאי תנא ואף דס"ל דתנור מקדשו לא מפסיל בלינה עכ"ד ובאמת אפי' לר"י דלינה מועלת במי סוטה ולרבי דלינה מועלת במי כיור הוא מדרבנן ובשתי הלחם ולחה"פ שבאין בשבת ויו"ט לא גזרו ועיין גם בתפא"י למשניות ספ"י דמנחות בארוכה ועיין תוס' שבועות דף י"א ע"א סוף ד"ה הוכשרו ואני מקצר בזה מאוד ודו"ק

באו"ד וא"ת כיון דאית ליה לתנא דמתניתין תנור מקדש למ"ל קרמו פניה וכו' וי"ל משום טבו"י נקטה דס"ל חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמי והא דכ"ש מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו והיינו כשנקרם אי נמי נקט נקרם משום סיפא לשחוט עליהם את הזבח כלומר כיון דקרמו פניה וכו' כן הוא במלאכת שלמה עכ"ל ומ"מ דבריהם מוקשין ועיין בהגהות הרש"ש ובהגהות חק נתן הגיה בהם הרבה עיי"ש, והרב קרן אורה עמד כאן בשיטת הרמב"ם שפסק בפי"א מה' אבה"ט דמנחות עד שלא קדשו בכלי לא הוו לא כחולין ולא כקודש אלא כתרומה ובתוספתא דטהרות מבואר כן באמת וא"כ קשה אמאי לא יפסול בטבו"י קודם שהוקדש בכלי הרי טבו"י פוסל בתרומה ואכמ"ל בזה ועיין תוס' חולין (דף ל"ה) ד"ה האוכל ודו"ק: