תקנת עזרא (מעילה) לו

הק"ע דהא דקדושת הגוף אינו יוצא לחולין היינו דוקא ע"י סתם מעילה אבל אם מכוין להוציא לחולין קדוה"ג נמי מתחלל עייש"ה, ולפ"מ שבארתי בספרי תקנת השבים דאומר מותר במעילה חייב נמי קרבן מעילה, ועיין בר"ש ספ"ו דתרומות דאם הזיד בלאו ושגג במיתה כתב דחייב ג"כ קרבן מעילה עייש"ה א"כ משכחת לה שפיר שמכרה לחולין והיה מתכוין להוציאה לחולין שהיה אומר מותר לעשות כן ושפיר יצאה לחולין כיון שהיה מתכוין לכך ומכל מקום מעל כיון שאומר מותר היה, עוד אפשר לומר דס"ל להמפרש דהא דתנן לקמן ודף י"ט ע"ב) דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכ בלבד דוקא הוא אבל בעופות ונסכים אף דקדוה"ג הן יוצאין לחולין ואין בהם מועל אחר מועל כמו שיחסו כמה אחרונים שיטה זו להראב"ד ז"ל בפ"ו מה' מעילה ה"ה, אכן גם זה דוחק דבאמת שיטה זו יש לה פירכא גדולה כמש"כ בעזה"י בחידושינו שם, וגם בלשון הראב"ד אין מבואר כלל שחולק בזה על הרמב"ם וקרוב יותר דגם הראב"ד ס"ל בזה כהרמב"ם דגם עופות ונסכי אינם יוצאין לחולין ע"י מעילה, ומחוורתא דטעות הדפוס יש בדיבור רש"י זה וגם ברגמ"ה ליתיה גם מה שסיים בפי' הקדמון או שהטיל מום דמחוסר אבר וכן העתיקו בספר מלאכת שלמה על משניות ע"ש אני בעניי איני מבין כלל כונתו ודו"ק

תוס' ד"ה ובלינה וכו' לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין עכ"ל, וכתב ע"ז הקרן אורה וז"ל לא ידעתי מאי נפ"מ בזה שמתחלת הלינה משעת מליקה אם סוף הזמן הכל אחד הוא עכ"ל, אכן הרש"ש כתב דנפ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקה"ח דאם תאמר דמונין משעת הזאה הו"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (דף ט') ע"ש עכ"ל, ולפי"ז יהיה מוכח מכאן דהתוס' ס"ל כמש"כ השאגת אריה סי' י"ז דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בצאת הכוכבים ולא כדעת התוס' בזבחים (דף נ"ו ע"א) דנפסל הדם בתחילת השקיעה דהיינו שיעור ד' מילין קודם צאת הכוכבים. דא"כ שוב אין נפ"מ דאפי' אם נחשוב הלינה משעת ההזאה דהיינו מתחילת השקיעה הרי עדיין היה שהות ביום לאוכלו שהרי לענין אכילה ודאי דלכו"ע עד צאת הכוכבים יממא הוא כמבואר בזבחים (דף נ"ו ע"ב) שם בשמ"ק אות וא"ו ובכמה דוכתי וא"כ הרי היה עוד שהות כדי הילוך ד' מילין לאכול ומהיכא תיתי לתת לו זמן לאכול יום המחרת, אלא ע"כ דס"ל כהשאגת אריה וההזאה הוה בצמצום עם צאת הכוכבים ולא הו"ל עוד שהות לאכילה ביום כלל וקמ"ל שפיר מתניתין דמ"מ לענין נותר חשבינן מהמליקה ודו"ק

ד"ה הוזה דמה וכו' ולמ"ד היתר זריקה ר"ל שנראה להזות [כלומר דאיכא שהות להזות היינו קודם שקיעת החמה כדלעיל ודף ו' ע"א) ע"ש] ולמ"ד היתר שחיטה וכו' בעינן שיהא ראוי להזות עכ"ל כלומר שנמלקה בכשרות כמש"כ הבה"ז, ובצדק תמה הקרן אורה דא"כ אמאי לא עריב ותני לה בהדי הנך דרישא, ועוד דלפי"ז לא מצינו מעילה מה"ת בחטה"ע קודם הזאה רק מדרבנן באם נמלקה סמוך לשקה"ח דלא הוה שהות ביום להזות דאז פסולה היא (וזהו תימה גם בקרבנות הבהמות דתנן לעיל לפני זריקה מועלין בבשר ובאימורין וצריך לפרש שלא נראו לזריקה] ועוד דתני להו הכא יחד עם פגול נותר וטמא. אכן כבר כתבתי לעיל דף ה' ע"א דנהי דגם התוס' בזבחים (דף ס"ו ע"ב) ס"ל כתוס' דידן שהקשו שם דאמאי מועלין בחטאת העוף ששינה בהזאתה או במקומה שעשאה למעלה למ"ד היתר שחיטה שנינו כיון דהמליקה היתה בהכשר ונשארו בקושיא, מ"מ השמ"ק בזבחים שם (דף ס"ו ע"א) כתב דאפי' למ"ד היתר שחיטה שנינו היינו דוקא בבהמה אבל המליקה בעוף לכו"ע אינה מוציאה מידי מעילה עיי"ש, וראיתי עוד שגם התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה אזלי בשיטת התוס' דידן ודזבחים הנ"ל דלמ"ד היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה ה"ה דהיתר מליקה מוציאה מידי מעילה עיי"ש שהקשו לבר קפרא מדידיה אדידיה לפי גירסתם, ובתוס' ישנים שם הנדפס בש"ם דווילנא על הגליון כתבו וז"ל עוד אומר רבינו נתנאל דאף כי אמרינן היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דוקא בבהמה דכוותה בחולין שריא משום השחיטה, אבל מליקת עוף דכוותה בחולין אסירא משום נבלה גם הכא לא נפקא מידי מעילה עד לאחר הזאה, וכן נמי אמרינן הוזה דמה חייבין עליה משום נותר וטמא ואין בה משום מעילה, משמע דעד שעת הזאה יש בה משום מעילה עכ"ל, הרי דמצינו חבר להשמ"ק בזבחים שם אף כי לא מטעמיה וכדבריהם נראה לענ"ד עיקר

ד"ה ואין מועלין בה בדין הו"ל למתני עולת העוף [כן הגיה הרש"ש ונכון] עם פרים הנשרפים וכו' ובעולת העוף מועלין אף בעורה ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה עכ"ל, כבר העירו רבים וכן שלמים והקשו דהרי עולת בהמה נמי מועלין בה עד שתצא לביה"ד כעולת העוף ואין חילוק ביניהם בזה והשאירו בקושיא, והנלע"ד דמה דסיימו התוס' ואף משתצא לביה"ד מועלין בה באו לשמור שלא תקשה הרי פרים הנשרפים נמי מועלין בעורותיהן, משו"ה כתבו דלעומת פרים הנשרפים נמי יש לעולת העוף חומרא דהא מועלין בה עד שתצא לביה"ד אבל פרים הנשרפים הרי אין בהם מעילה רק עד שיותך הבשר, ולנגד עולת בהמה די בחומרא שמועלין בעורה משו"ה הקדים עולת העוף לכולם ונכון בעזהי"ת, שוב מצאתי שכ"כ גם הרש"ש

ד"ה מיצה דמה הא דגבי חטאת העוף נקט הוזה וכו' כצ"ל, ור"ל דלא ניחא להו לומר כמו שפירש"י לקמן ע"ב דלרב אדא בר אהבה משמיה דרב גרסינן במשנה דחטאת העוף מיצה דמה לא הוזה עיין ברש"י שם ד"ה ותני רב מיצה דמה וכו', אלא דגם לראב"א במשנה עצמה גרסינן הוזה דמה כמו שהוא לפנינו אלא דאיהו מפרש דגם המיצוי הוא בכלל הוזה דמה ונקט לשון הוזה דמה משום דעכ"פ רוב הדם יוצא בהזאה, אבל בעולה דליכא אלא מיצוי נקט התנא שפיר מיצה דמה. ובזה א"ש בפשוטו הרמב"ם שתמה עליו הלח"מ בפ"ז מה' מעה"ק דכיון דהרמב"ם פוסק כראב"א דמיצוי חטאת העוף מעכב, אמאי פסק בפ"ב מה' מעילה ה"ו כלשון המשנה לפנינו דהוזה דמה שוב אין בה מעילה והרי גם המיצוי מעכב. וכל זמן שלא מיצה דמה אע"פ שכבר הוזה עדיין מועלין בה ונשאר בקושיא, אכן לדברינו י"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ כהתוס' דלמ"ד דהמיצוי בחטה"ע מעכב נכלל במשנתינו בלשון הוזה גם המיצוי, ומשו"ה עיקר הדין דמיצוי דחטה"ע מעכב השמיענו בפ"ז ממעה"ק שם ובה' מעילה העתיק המשנה כצורתה וכמו שנפרש המשנה נפרש גם לשונו

ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד וכו' אבל מכאן ואילך הרי נעמ"צ ואין מועלין בה עכ"ל, ביאור דבריהם פשוט דבאו לומר דהפקעת המעילה אינה רק אחר שנעשית אפר ויצאה לביה"ד, אבל אם יצאה לביה"ד