תקנת עזרא (מעילה) לה

ובשלמים טרח וכתב לה קרא עכ"ל, וכבר התפלאו רבים שהרי לקמן במשנה (דף ט' ע"א) מפורש במשנה להיפך דבעולה מועלין בה גם לאחר זריקה עד שתצא לביה"ד, ומשו"ה הגיהו בתוס' רוב בעלי ההגהות הרש"ש והמלוא הרועים והמצפה איתן ועוד דכונת התוס' להקשות על עור העולה דאיתא באמת במשנתינו שם דלאחר זריקה אין מועלין בה, והג"מ מהר"י בכרך בהגהותיו שם כתב דקושית התוס' היא על העולה גופה מנלן דנקטרת אחר זריקת הדם נימא דגם אם נקטרה קודם זריקה ויצאה לביה"ד יצאה מידי מעילה עיי"ש, ואני עני כמה תמוהין בעיני דבריהם שהרי להדיא שנינו בזבחים (דף מ"ג ע"א) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, ופירש"י דמה מתיר בשרה למזבח דכתיב וזרקו והדר וערכו. ועורה לכהנים עור העולה אשר הקריבו אין לו אלא לאחר זריקה עכ"ל, ועיין גם בזבחים, (דף ק"ג ע"א) וא"כ מה מקום יש לקושית התוס' בין על בשר העולה להר"י בכרך ובין אעור העולה ליתר המגיהים הנ"ל ודברי הרש"ש בלאו"ה תמוהין מאוד להמעיין שם, גם יש להבין למה נאיד הרשב"א מתירוץ התוס' דר"א לית ליה חומרא זו הרי מבואר בחגיגה (דף ו' ע"א) דב"ש לית להו חומרא זו ושם מפורש דר"א כב"ש ס"ל בזה, וגם ר"ש במכות (דף י"ז ע"ב) לית ליה חומרא זו, לכן נלע"ד ברור דטעות הדפוס בתוס' שם בפסחים ובמקום עולה צ"ל חטאת העוף וכונת התוס' להקשות אהא דתנן במשנתינו כאן דחטאת העוף מועלין בה עד לאחר הזייה, דמנלן זה דילמא מכיון שנמלקה הותר בשרה לכהנים דמשלמים אין למילף דשאני שלמים שיש בה ב' אכילות אכילת אדם ומזבח אבל חטאת העוף אין בה רק אכילת אדם, ותירצו התוס' דר"א לית ליה חומרא זו ושפיר יליף חטאת העוף משלמים, והרשב"א לא ניח"ל תירוץ זה דעד כאן לא שמענו דיש דלא ס"ל חומרא זו אלא לגבי עולה דכולה כליל ואכילתה האחת כולה לגבוה, אבל חטאת העוף דאכילתה האחת כולה לאדם כו"ע מודים דשתי אכילות דשלמים לאדם ולגבוה חומרא היא לכך כתב הרשב"א תירוץ אחר ונכון בעזהשי"ת

וחייבין עליה משום פגול נותר וטמא, האי טמא פי' אדם טמא שאכלה בטומאת הגוף וכן הוא פירוש טמא בכל המשניות שבזה הפרק כדמוכח בגמ' בסוף פרקין וזה פשוט ולא הוצרכתי לכותבו רק מפני שמלשון המפרש שכתב וז"ל, ושוב נמי יש בו איסור נותר וטמא אם נטמא עכ"ל יש לטעות דקאי על טומאת בשר, ויש לי בזה מקום עיון בזבחים (דף ל"ד ע"א) איך יפרנסו למשנתינו לאביי ורבא שם ואכמ"ל בזה, ומ"מ לדינא ודאי דהלכה כרבא דגם בטומאת בשר אין חייבין עליו עד אחר זריקה כדפסק הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמו"ק ה"ב. ודרך אגב אני מעיר שתמוה לי לשון מרן בכ"מ שם בסוף ד"ה אבל אדם טהור וכו' וצ"ל שמש"כ כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה עכ"ל והרי הרמב"ם בעצמו כתב מפורש כן בסוף הלכה זו, והכ"מ בעצמו שם ד"ה ואינו לוקה אלא אחר זריקת דמים כתב וז"ל פלוגתא דריו"ח ור"ל וכו' ופסק כריו"ח עכ"ל ולענ"ד גם בדיבור זה חסר עוד שפוסק כרבא לגבי אביי ואולי יש טעות הדפוס בדברי הכ"מ

והנה דעת הרמב"ם דטבו"י פוסל אף בקדושת דמים כדכתב בפי"א מה' אבות הטומאה הי"ג אבל חלות תודה וכו' ומנחות שלא נתקדשו בכלי אינן כקודש ולא כחולין אלא כתרומה עכ"ל, והרי טבו"י פוסל בתרומה נמי, ולכאורה קשה דהרי במשנתינו מפורש דרק אחר שקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחו"כ, אכן בשבועות (דף י"א) בתוס' ד"ה אלא מעתה כתבו דטבו"י אינו פוסל בקדושת דמים מה"ת אבל מדרבנן פוסל עכ"ד ע"ש וא"כ י"ל דגם להרמב"ם הכי הוא ומשנתינו לענין דאורייתא קאמרה דבעינן קדושת כלי, וי"ל עוד דאדרבה ממשנתינו מוכח מעט דמדרבנן מטמא טבו"י אפי' בקדושת דמים נמי, דהרי הש"ס פריך כאן לפסול אין לאטמויי לא משנתינו דלא כאבא שאול וכו' ופשוט דההוכחה היא מכל המשניות שבפרקין, ולכאורה קשה הא פסק הרמב"ם בפ"י מה' אבות הטומאה הל"ב דיש גם טבו"י דרבנן עיי"ש בכ"מ ומל"מ, וא"כ מאי מדייק הש"ס נימא דאבא שאול מודה בטבו"י דרבנן דרק פסול משווי טמא לא משווי ומשנתינו בכל טבו"י איירי משו"ה נקט תנא לשון פוסל אף לא"ש, אלא ע"כ לומר דוה פשוט להש"ס דפסול דרבנן אף קודם קידוש כלי יש אע"ג דלא הוה עדיין רק קדושת דמים. וע"כ דמשנתינו דלקמן המנחות והנסכים וכו' קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י לענין טבו"י דאורייתא ובטומאה דאורייתא דצריך לזה קדושת כלי שתהא קדושת הגוף איירי וע"כ דלא כאבא שאול ודו"ק

ואין להקשות דא"כ יהיה מוכח ממשנתינו דחיבת הקודש מכשיר מה"ת דהרי אמרינן דמשנתינו לענין טומאה מה"ת נשנית. דכבר הרגיש בזה הפיהמ"ש להרמב"ם כאן שכתב וז"ל, כבר ביארנו שענין הכשר הוא הכנה ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה ענינו שתהא מוכשרת ומזומנת להפסל מטבו"י וכו' וכן הבן כי כל מה שכתוב בפרק הזה הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה וכו' עכ"ל, ולכאורה הוא סותר א"ע תוך כדי דיבור, אך כונתו דהרי לכאורה משמע דהמליקה וקידוש הכלי גופייהו מכשירין לטומאה ופסול דאורייתא, וזה אינו דהרי חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, וכאן בדאורייתא איירינן כמבואר בגמ' לפי' המפרש ורגמ"ה להדיא, לכן כתב הרמב"ם דהכונה בכל המשניות שבפרקין באמרו הוכשר היינו רק שנעשה מוכן ומזומן לפסול מה"ת אם יוכשר הכשר דאורייתא לא ע"י חיבת הקודש גרידא, ואם תאמר איזה הכשר תמצא מה"ת לקדק"ד הרי בהכשר בעינן רצון בעלים ובקדק"ד הבעלים הם רק גבוה, זה אינו קושיא ויתבאר בגמ' בארוכה איה"ש

ברש"י ד"ה חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה בפה אפי' אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין עכ"ל, ובפירוש קדמון הנדפס בסוף מס' מדות בדפוס ווילנא כתב בזה"ל, חטה"ע מועלין בה אפי' מחיים שנהנה ממנה כגון בנוצתה וכו' עכ"ל, וכבר ביארתי בספרי תקנת השבים למס' מעילה דהמפרש כאן עם הפירוש הקדמון ההוא פליגי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א דלהרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ה ס"ל דעל קדושת הגוף חייבין נמי על מעילה דשינוי רשות, והכי ס"ל נמי המפרש כאן משו"ה מפרש דיש מעילה בחטה"ע מחיים כגון שמכרה, והמפרש הקדמון ס"ל כהרשב"א שכתב בקדושין ובנדרים דבקדוה"ג ליכא מעילה דשינוי רשות רק מעילה דהנאה מגופה לכן פירש שנהנה מנוצתה ושם הארכתי מעט בזה, אבל מה שסיים המפרש כאן בלשונו שמכרה דהוציאה לחולין תמוה מאוד שהרי קיי"ל דאין קדוה"ג יוצא לחולין ע"י מעילה לכו"ע עיין לקמן (דף י"ט ע"ב) וברמב"ם, ואפשר לומר בדוחק ע"פ המבואר בירושלמי פ"ז הל"ג דשקלים בתקלין חדתין שם וכן הוא באמת מוכרח שם גם לפי'