תקנת עזרא (מעילה) לג

לא קשה מידי דהא דלרבי השניה תמות ולרבנן תרעה היינו כשעדיין השניה חיה אחר כפרת הראשונה אבל הכא הרי שחט גם השניה קודם זריקת הראשונה בזה שפיר אע"פ שפסולה השניה מ"מ זריקת חברתה מוציאה מידי מעילה וכבר בארנו בסוגיא זו בעזה"ש מה שיש די לענ"ד, וקושיתו השניה קשה לי להבין ראשית כונת קושיתו ותליתי החסרון בעצמי שאינני מבין את דבריו, אולם אחר הימים הגיעני הספר שו"ת מהרי"א הלוי זצ"ל וראיתי שם בח"ב סי' מ' שכבר נשאל המחבר ע"ז ואעתיק דבריו בזה שז"ל, ולדעתי העני' נראה דהדין עם דודי הגאון זצ"ל ויפה הקשה, דהא עיקר טעמו של ר"ע במעילה דדמה פוטר בשר חברתה הוא משום דרצה מזה זורק רצה מזה זורק, ומשו"ה בשחט בזא"ז בשעה ששחט את הראשונה נעשה שניה מותר חטאת ותו אין דמה פוטר בשר חברתה, וע"ז שפיר הקשה דמהכא משמע דאין השניה נעשית מותר חטאת עד שחיטת הראשונה, וזה דלא כרבי ודלא כרבנן דלדידהו תיכף כשנמצאת השניה כיון דמצוה להקריב את הראשונה כמש"כ הרמב"ם פ"ה מה' עבודת יוהכ"פ הט"ו מיד הוה השניה מותר חטאת ואזלה לרעיה או למיתה ועיין לח"מ פ"ד מה' ק"פ ה"ו וכביומא (דף ס"ה ע"א) דהוה כמפריש לאיבוד, וא"כ מה מועיל מה ששחט שניהם בב"א כיון דכבר נעשית מותר מחיים וזה ברור מאוד בס"ד, וגם קושיתו השניה אפשר דדעתו היה לפרש הא דאמר במעילה הפריש ב' אשמות לאחריות היינו דמתחילה הפריש אשם אחד ואח"כ אמר דהשני יהיה לאחריות. דדוקא בהא דר' הושעיא דהפריש ב' חטאות לאחריות כתבו התוס' במנחות (דף פ' ע"א) דכונתו שהפריש שתיהן ביחד שהרי קאמר מתכפר באחת מהן ואם הפריש מעיקרא רק חטאת אחת הרי הוא צריך להתכפר בראשונה דוקא, אבל במעילה גבי ב' האשמות לא נאמר כלל מתכפר באחת מהן וא"כ י"ל דהכונה שהפריש אחד מעיקרא ואח"כ השני לאחריות, וא"כ שפיר הקשה עליו להתכפר בראשון דוקא והוה השני מותר אשם דאזיל לרעיה א"כ לא שייך לומר רצה מזה זורק רצה מזה זורק ואיך אפשר לומר דכחד גופא הוא עכ"ד, הרי דגם הגאון הנ"ל נתקשה מאוד בדברי דודו הגאון בעל שואל ומשיב וישוב דבריו שכתב אינם מספיקים כלל להמעיין, ועוד ראיתי בשואל ומשיב סי' הנ"ל שכתב בהא דקאמר כאן ריו"ח הפריש ב' אשמות לאחריות ולא נקט ב' חטאות אפשר דהוא משום קושית התוס' בפסחים (דף צ"ז ע"ב) דהא אינו יכול להקדיש שתי חטאות על חטא אחד, ואם אשם בא נדבה עיין מג"א באו"ח סי' א' וא"כ יכול להקדיש ב' אשמות מידי דהוה אם הקדיש לנדבה וצ"ע עכ"ל, וגם דבריו אלה לענ"ד תמוהין ובפרט שרש"י ותוס' כתבו כאן מפורש דה"ה חטאות אלא דחטאות כ"ש הוא מאשמות

ואין להקשות בסוגיא דידן לדעת ר"ת בפסחים (דף ע"ג) וביבמות (דף ד') ובנזיר (דף כ"ה) ובזבחים (דף ה') דמה"ת כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה ורק חכמים תקנו רעיה, א"כ כשהפריש ב' אשמות לאחריות ושחט שניהם והעלה אימורין למזבח ואח"כ זרק מדם השני ובאופן ששחטן זה אחר זה, הרי השני הוא עולה כשרה מה"ת ובודאי שאין זריקת דם הראשון שהוא אשם מועלת להשני שהוא עולה מה"ת לשום דבר שבעולם, וא"כ מה זה ענין לב' חטאות דמותר חטאת מה"ת למיתה אזלה, די"ל דר"ת סובר כהרמב"ם בפ"ד מה' פסוהמו"ק הט"ו דבעינן עקירה מפורש לעולה אבל אם שחט סתם אשם הוא ועיין לח"מ שם ועיין גם במרכבת המשנה שם ובאורח מישור בנזיר שם ודו"ק

שם בגמ' מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא ואמאי הא ממונא דכהנים הוא וכו' הא ממונא דבעלים הוא עכ"ל הגמ', קשה לי הא מבואר להדיא בפסחים (דף נ"ט ע"ב) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין תלמוד לומר והקטיר הכהן החלב המזבחה והדר והבשר תאכל, ומוכח שם מדפריך ארב פפא דמיירי בחטאת דגם בקדק"ד הדין כן ולא רק בשלמים לענין חזה ושוק, כמש"כ המל"מ פי"א ה"ד מה' מעשה"ק והוסיף שם עוד דגם לבעלים אסור הבשר של קדק"ל עד אחר הקטרת האימורין, וכ"כ להדיא התוס' בביצה (דף כ' ע"א) וע"ש בצל"ח מה שפלפל בזה בארוכה, ועיין בתוס' נזיר דף כ"ח ע"ב וא"כ מאי פריך כאן הש"ס הרי באמת בשר קדק"ד ובשר קדק"ל לאחר זריקת הדם נהי דאין בהם שוב מעילה איסורא אכתי איכא בהו עד אחר הקטרת האימורין וא"כ אין התחלה כלל לקושית הש"ס כאן, והנה בנדרים (דף י"א ע"ב) בעי רמי בר חמא הרי זה כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו ופריך הש"ס אי דקאמר בהדין לישנא בהתירא קמתפיס, וכתב שם הרא"ש ז"ל בפירושו וז"ל ואע"ג דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר לאכילה לא פסיקא ליה לומר לאחר הקטרת אימורין דאמרינן בפסחים (דף נ"ט ע"ב) כי ליתנהו כגון שנטמאו או שאבדו לא מעכבי עכ"ל, וכיוצא בזה כתבו התוס' בזבחים (דף מ"ג ע"א) ד"ה והלבונה דלא חשיבי האימורין מתיר מה"ט דאם נטמא או שאבדו לא מעכבי, ובהגהות הגאון הרש"ש ז"ל במכות (דף י"ח ע"ב) כתב ליישב לשון הש"ס שם ע"פ דרך זה ע"ש (ומדברי הרא"ש בנדרים הנ"ל מבואר שגם הבעלים אסורים בבשר שלמים עד אחר הקטרת האימורין כדעת המל"מ והתוס' ביצה הנ"ל, וכן מבואר ברש"י סוכה (דף ט' ע"א) ד"ה על החגיגה ע"ש, וכן מבואר עוד ברש"י זבחים (דף י"ג סט"א) ע"ש דקחשיב הקטרת האימורין בין דברים המביאין לידי היתר אכילת הבשר אף לבעלים דלא כהצל"ח בביצה שם שמסתפק בזה, והגם שלפום רהיטא לשון הש"ס בפסחים שם משמע דרק חזה ושוק לכהנים אסור קודם הקטרת האימורין וכן משמע גם לשון הספרא פ' צו סי' קנ"א וביותר משמע כן מהספרי פ' קרח סי' ב' אבל בשר לבעלים מותר גם קודם הקטרה, מ"מ ודאי דאין לדחות כל הני ראיות המפורשות מפני המשמעות בלבד שע"כ הראשונים לא ס"ל משמעות זו] אבל לתרץ קושיתי כעין זה דחוק מאוד דבשלמא בנדרים שם דהש"ס מתרץ תירוץ מירווח דמנחא בשר שלמים קמיה וכו' שפיר כתב הרא"ש דלא בעי לתרץ בדוחק ולמימר דאיירי דוקא קודם הקטר האימורין, אבל כאן במעילה דפשטות המשנה ודאי משמע דרק הדם נזרק והאימורין לא נקטרו עדיין, קשה למ"ל להש"ס לדחוק ולתרץ דמיירי ביוצא ור"ע היא דבר שלא הוזכר במשנה כלל דמיירי ביוצא, ויש ליישב בדוחק דמשום משנתינו דלקמן רפ"ב דמיירי בחטאת העוף דליכא גבה הקטרה כלל דע"כ מוכרח הש"ס לקמן (דף ח' ע"ב) לומר דמיירי ביוצא ור"ע היא משו"ה משני הכי גם אמשנתינו, אי נמי י"ל דבבשר ליהנות ממנו בלא אכילה נמי משמע דאיסורא איכא וזה לא שמענו מפסחים שם דרק באכילה יש איסור קודם הקטרה אבל לא בהנאה, מיהו אם אפשר לומר כן הרי קושית הרא"ש בנדרים שם לא קמ"ד דהרי כשאסר עליו כבשר זבחי שלמים גם בהנאה אסר עליו, אלא ע"כ דבבשר ליכא איסור הנאה זולת אכילה ואכמ"ל: