תקנת עזרא (מעילה) לא

שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו אבל אם איסור אחד חמור מחבירו וראוי החמור לחול על הקל בזא"ז, אז אע"פ שהקל על החמור לא מצי חייל מ"מ בבת אחת חייל דזה לא מיקרי אינו בזה אחר זה כיון דעכ"פ ישנם בזא"ז בחד צד שפיר ישנם בבת אחת ודו"ק, אך מדברי התוס' ר"פ נושאין נראה דלא ס"ל הכי ואבאר דברינו, דהנה השעה"מ בקונטרס חופת חתנים ס"ה הביא דברי התוס' ביבמות ר"פ נושאין ד"ה עריות וכתב שדבריהם ברור מיללו דדוקא בנשא האם אסור מה"ת לישא בתה אבל אם קידש את האם אז מה"ת מותר לישא בתה, והפתחי תשובה באהע"ז סי' ט"ו ס"ק ה' כתב ע"ז וז"ל אך לענ"ד אי אפשר לומר כן בדעת התוס' וכו' דהא בקדושין (דף נ') במשנה המקדש אשה ובתה וכו' ושם בגמ' (דף נ"א) אתמר קדושין שאין מסורין לביאה וכו' תנן המקדש אשה ובתה וכו' ע"ש כל הסוגיא מבואר דגם בקדושין איכא איסור אשה ובתה מה"ת, ועוד מבואר כן בנזיר (דף י"ב) אריו"ח אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וכו' אמר רבא ומודה ריו"ח באשה שאין לה בת ולא אם וכו' ע"ש, והנה על דבר קושיתו השניה נדבר איה"ש במקום אחר אולם קושיתו הראשונה היא לכאורה עצומה וכבר הקשה כן גם בספר נתיבות לשבת באבהע"ז שם, ונראה מזה דאמרינן שם בקדושין דהמקדש אשה ובתה כאחת אינה מקודשת משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו דבקדושין לחודא נמי אינן בזה אחר זה, ולחומר הקושיא ע"כ לומר דהתוס' ס"ל דדוקא המקדש האם קודם ואח"כ הבת ליכא בבת איסור דאורייתא. משום דכתיב באם שאר דבעינן נכנסה לחופה אבל אם קידש הבת תחילה מודו התוס' שע"י הקדושין לחוד נאסר מה"ת באמה, והתוס' שם ביבמות ס"ל דכל שאינו בזה אחר זה משני הצדדים הגם דמצד אחד ישנו בזה אחר זה גם באופן זה אפי' בבת אחת אינו כעין דאמרינן בחולין (דף קכ"ד) בהא דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא דבעינן אתי לכלל מגע מכל צד ונתבאר בזה מה שרצינו לבאר שיש בזה מחלוקת בין בעלי התוס' ועיין ביומא (דף ל"ח ע"א) בהגהות הרש"ש שם ודו"ק ולענין ההערה שזכרתי לעיל דאמאי לא נימא גם כאן בסוגיא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו כשנדקדק היטב לא יקשה כלל דכאן גוף אחד הם ואין זה שנים בבת אחת ודו"ק ובפרט לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף נ"א) דלא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו רק דוקא אם בבת אחת אי אפשר לחול הדבר על שתיהן יחד רק על אחת מהן, כהא דמקדש אשה ובתה או שתי אחיות שאי אפשר ששתיהן יהיו מקודשות רק אחת מהן ואז גם אחת אינה מקודשת דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אבל היכא דאפשר שיחול הענין על שתיהן כגון באמר ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים דקיי"ל דהוה תמורת שניהם, ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז וכו' משום דאפשר שתהא תמורת שניהם דתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים, וה"נ נהי דבזא"ז ליתא אבל בבת אחת מהני שיצאו שתיהן מידי מעילה ולא אחת מהן וא"כ לא שייך כאן לומר דאפי' בב"א אינו וזה ברור ועיין בקדושין (דף נ"ב ע"א) ודו"ק

והנה רש"י ותוס' מחולקים כאן בפשט בת אחת דאמרינן כאן, דרש"י והרגמ"ה מפרשי הדברים כפשוטן דצריך דוקא לשחוט כאחת, ולהתוס' אפי' אם שחטן בזה אחר זה כיון דעכ"פ קודם זריקת אחת מהן שחט שתיהן שחט בבת אחת מיקרו, והנה בפסחים (דף צ"ח ע"ב) כמשנה בבבות הראשונות תנן ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחט שניהם כאחת שניהם יוצאין לבית השרפה, ובבבא דאמר להם ואמרו לו קתני רק ואין ידוע איזה נשחט ראשון אבל שניהם כאחת לא קתני ויש להבין שינוי זה בבבא זו למה, ונראה דהרי בבא זו דומה להפריש שני פסחים לאחריות דבשחט שניהם כאחת זורק איזה דם שירצה וכשר הזבח שנזרק דמו, משא"כ באין ידוע איזה נשחט קודם שפיר שניהם יוצאין לבית השרפה, ודע דבמשנה שבירושלמי ליתא בבבא זו גם הדין דאין ידוע איזה נשחט ראשון, אלא הכי קתני אמר להם ואמרו לו אוכלין כולן מן הראשון ותו לא מידי, [בירושלמי דפוס פעטריקאוו הנדפס עם פירוש הרידב"ז נדפס נוסח המשנה כמו בבבלי אבל ידוע שבדפוס הזה רבו הטעיות, ובדפוס קראטשין שנדפס אחר דפוס קראקא הראשון כתוב כמו שהעתקתי בזה וגם בתוספתא פ"ט דפסחים איתא ג"כ כנוסח הירושלמי דפוס קראטשין] ויש להבין הטעם, אלא דלשיטת התוס' כאן דאם עדיין לא זרק אע"פ שנשחטו זה אחר זה זורק איזה דם שירצה וכשר, ובפסחים שם הרי קודם זריקה איירי עיי"ש וא"כ גם באין ידוע איזה מהן נשחט ראשון נמי אין שניהם יוצאין לבית השרפה אלא זורק דמו של אחד מהן וכשר, וא"כ זכינו לדין דמחלוקת רש"י ותוס' כאן תליא בגירסת המשנה שם דלגירסת הבבלי מוכח כרש"י ולגירסת הירושלמי מוכרח כתוס', ומשו"ה הרמב"ם דפוסק בפ"ג ה"ו מה' מעילה כדעת רש"י כאן דהעיקר תלוי בשחיטה ממש, העתיק באמת בפ"ג ה"ו מה' קרבן פסח כנוסח המשנה הבבלית, אלא דיש לתמוה על הרמב"ם דפסק שם שגם באמרו לו ואמר להם גם אם שחט שניהם כאחת שניהם יוצאין לבית השרפה ופטורין מלעשות פסח שני ועיין לח"מ שם בה"ד הטעם דפטורין מפסח שני, וזהו תמוה דבשחט שניהם כאחת למה שניהם יוצאין לבית השרפה יזרוק דמו של אחד ויהיה כשר לגמרי, ובפסחים (דף צ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה הפריש ב' חטאות לאחריות ביארו דהא דהשני רועה הלכתא גמירי לה עיי"ש, ואם הפריש ב' אשמות לאחריות אפשר דאשם בא בנדבה עיין במג"א לאו"ח סי' א' ובארצות החיים שם, אבל פסח שאינו בא נדבה כדאיתא בחולין ודף מ"א ע"ב) וגם הלכתא גמירי נמי לא שמענו בפסח, א"כ אפשר לומר דבהפריש שנים לאחריות השני יוצא לגמרי לחולין, ובנשחט גם הוא בעזרה הוה חולין שנשחטו בעזרה דהוא מהנקברין ולמה זה יוצא לבית השרפה וצ"ע

שבתי וראיתי בירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו) דהכי איתא התם א"ר לעזר באחריות שקידש שתים כאחת] לא קידש ובחטאות כיפר, האיך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת אחד המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה, שחט שני אשמות לשם אשם אחד המזבח בורר את הראוי לו שניהם אסורין באכילה וכו', ובפסחים לא כיפר שאין הפסח בא אלא לאכילת הבשר וכו' עכ"ל, וא"כ לדעת הירושלמי חייבין גם בפסח שני, ועיי"ש בש"ק שפירש ששחט וזרק דמן והעלה אימוריהן כאחת דאל"כ הרי אינו זורק דם השני כלל, וגם כתב דהא דתנן בפסחים פ' האשה דבשכח מה א"ל רבו שניהם יוצאין לביהש"ר ופטור מפסח שני אתיא כר' נתן דאכילה לא מעכבי, ולא הזכיר כלל דברי התוס' פסחים, (דף צ"ח ע"ב) וביאור שביאר הלח"מ דבריהם, ועכ"פ אפשר לפי"ז לומר דהרמב"ם דפסק בבבא דאמרו לו ואמר להם דשניהם יוצאין לביהש"ר גם בשחט שניהם כאחת היינו בשזרק ג"כ שניהם כאחת ולכן שניהם יוצאין לביהש"ר, ויהיה א"כ מקור דין זה לא ממשנה דפסחים דבה לא הוזכר כלל דין דשחט שניהם