תקנת עזרא (מעילה) ל

דאי נימא דמהני ביה מחשבה לא יהיה מצוה לאספו וא"כ יהיה נדחה הדם דלא הוה בידו ממילא לא מהני המחשבה ויהי' חוזר חלילה כמו שכתבו התוס' בפסחים ודף כ"ו ע"ב) הידוע ע"כ דברי הדרך ים, ודבריו אלה האחרונים לדעתי מגומגמים ומשום השיריים כיון שנשפכו ודאי ליכא כלל מצוה לאספו ואין אני רואה צורך להאריך בזה וכן ביתר דבריו המפולפלים ע"ד הרחוק מאוד לא ראיתי צורך לעמוד בהן

והרב למטה יהודא בזבחים ודף צ"ב) כתב דכיון דכאן מיירי שנשאר דם בכלי שרת וליכא מצוה לאספו א"כ ודאי הוה דחוי ולא מהני ביה מחשבה למאן דאית ליה דיחויין, וע"כ דהאיבעיא דהכא קאי או אליבא דחנן המצרי דלית ליה דיחויין, או אליבא דר"ל דמחשבין אפי' בדבר שאינו ראוי לעבודה ועיין בזבחים (דף כ"ז ע"א) בתוס' ד"ה וריש לקיש, וכיון דהרמב"ם פוסק כרב אשי דבתרא הוא ופוסק כרבא דאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה, עיין בפ' י"ז ה"ב מה' פסוהמו"ק א"כ ליכא שוב מקום להאיבעיא אם מחשבין לנשפכין דודאי אין מחשבין משו"ה השמיטה ודי בזה כאן

שם בגמ' אימא על העומד לאיבוד ועל העומד לשרוף, ההסבר כאן קשה להבין דרש"י פירש כהרגמ"ה שחשב בעת הזריקה, ואז עדיין היה בפנינו אלא שנאבד לבסוף, וזהו תמוה דמאי מהני מה שנאבד אח"כ כיון שכבר חלה עליו פסול המחשבה, וע"כ דכונתם ג"כ כמש"כ התוס' כגון שזרק חתיכת בשר לפי כלב ועדיין לא אכלו, וגם ע"ז העיר הקרן אורה דהרי מיד שזרקו נפסל בהיסח הדעת והוה כאבוד, ולכן מפרש הקרן אורה דעומד לאיבוד היינו בשר שנפסל ביוצא או שנטמא מקצתו ומהני מחשבה לענין אכילה מבשר זה כזית, ולא דמי לבשר פרים הנשרפין דמחשבת אכילתן לא פסלי, דהתם מעיקרן עומדים לשרפה והוה כחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, אבל בשר שמתחילתו עמד לאכילה אלא שנפסל אח"כ, שפיר הוה מחשבה אף לאחר שנפסל, ולפי"ז ע"כ צריך לפרש הא דאמר ר"א לריו"ח כבר למדוני שמחשבין על האבוד, הוא מילתא באפי נפשיה כשיטת התוס', דכיון דלמסקנא נמי מחשבין על פסול העומד לאיבוד א"כ ליכא לפרושי דלריו"ח פריך דא"כ לא משני כלום, אע"כ דהא דרב אסי מילתא באפי נפשי' היא ובאבוד ממש ס"ד דמחשבין ולהכי פריך עליה מאלל, ועדיין קשה היכא סלקא אדעתיה דמחשבין על השרוף ממש דבר שאינו בעולם כלל וצ"ע

שם אמר רב פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא, הא ודאי דבדם ביצא כולו מיירי דאי ביצא מקצתו הרי משנה מפורשת בזבחים (דף פ"ב ע"א) דזורק מקצת הדם הנשאר בפנים וכשר הקרבן לגמרי אפי' לאכילה, וא"כ ע"כ דבבשר ג"כ ביצא כולו מיירי דאל"כ מאי נפ"מ בין בשר לדם, ולפי"ז קשה דהרי לעיל אמר ריו"ח דגם בבשר אם יצא כולו לא מהני ביה זריקה וכבר עמדו ע"ז הכ"מ והבה"ז והחק נתן ועוד רבים, ודוחק לומר דהכונה היא על מקצת הדם שיצא דלא מועיל זריקה שלה לחוד ומחוורתא נ"ל כמש"כ הרב מתן בסתר דר"פ חולק באמת אריו"ח וה"ל דבבשר אפי' יצא כולו זריקה מועלת לר"ע, והראיה שהביא ר"ע מהמפריש חטאתו ואבדה וכו' לדבריו דר"א קאמר דס"ל דאפי' ביצא מקצת הבשר זריקה מועלת ליוצא, והרמב"ם פוסק כריו"ח אע"פ דרב פפא בתראי הוא, משום דריהטא דראיית ר"ע מהמפריש חטאתו וכו' משמע כריו"ח ועיין בדברינו לעיל ד"ה אריו"ח כי אמר ר"ע ועיין מש"כ בזה בחידושי על הרמב"ם ואין להאריך כאן יותר

שם בגמ' שחטן והרי דמן מונח בכוסות מועלין בשתיהן, הבה"ז הקשה מכאן למ"ד היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו דא"כ אמאי מועלין בהן והיא קושיא עצומה, דאם טעמן דמ"ד היתר שחיטה והיתר זריקה משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי הרי עומדין לזרוק, ואי טעמן כמש"כ התוס' לעיל דלאו משום דכל העומד לזרוק כז"ד, אלא מכיון דראוי לזריקה יצאו מכלל קדשי ה' ה"נ ל"ש, ואפי' לפמש"כ בסוגיא שם בשם הקרן אורה דלרבנן דר"ש ודאי היתר אכילה שנינו עיי"ש אכתי קשה דהרי הכא ר"ש גופא קבל מר"ע דכששניהם מונח עדיין דמן בכוסות מועלין, וע"כ לקבל תירוץ הצ"ק דלעולם אפשר דהיתר זריקה שנינו והכא שאני דכיון דשתיהן לזריקה עומדים ויכול לזרוק איזה שירצה, אין לומר על דמה של כל אחת דכזרוק דמי, דדילמא יזרוק דם האחרת ודם זה דם מותר חטאת הוא דפסול, ואע"ג דכל אחת הוה רק ספק מעילה ר"ע לטעמיה דס"ל דחייבין על ספק מעילה אשם תלוי עכ"ד, וכאן הרי אקבע איסורא ג"כ שהרי אחת מהן ודאי אינה עומדת לזריקה משו"ה מועלין קודם זריקה בשתיהן כלומר לענין אשם תלוי, ואע"ג שהוא רחוק מעט מפשוטן של דברים שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה

רש"י ד"ה אמר המורה וכו' הא מחשבה דנשפכין וכו' עכ"ל, קשה במאי מיירי אם בקרבנות חצוניות מאי פסיקא ליה דחישב במתנה ראשונה לזרוק שאר מתנות למחר דפגל כיון שאינן מעכבים כשפיכת שיריים, ובפנימיות הרי באמת חישב מזריקה לזריקה לא מהני דאין מפגלין בחצי מתיר עיין זבחים (דף ל"ד) ובשארי מקומות וצע"ג

רש"י ד"ה אלא ששחט שתיהן בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחת וכו' עכ"ל, דקדק לכתוב ששחטום שני כהנים ולא בפשוטו ששחט כהן אחד בסכין ארוך את שתיהן משום דבחולין (דף כ"ט ע"ב) אמרינן דבקדשים אין שוחטין ב' זבחים כאחד לכתחילה וע"ש בתוס' ד"ה תרי, ואין להקשות הא אי אפשר לצמצם עיין רש"י זבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אמר רבא ובמצפה איתן שם ואין להאריך בזה כאן, אולם לכאורה יש להעיר דהרי קיי"ל דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, ועיין בתוס' גיטין (דף מ"ט ע"א) ד"ה כגון ובזבחים (דף ל' ע"א) ד"ה דבריו ובבכורות (דף ט' ע"א) ד"ה אמר ע"ש, והנני רוצה להודיעך כאן שיש בעיקר כלל זה מחלוקת דהתוס' בגיטין (דף מ"ב ע"א) ד"ה הא ס"ל דכל שישנו בזא"ז אפי' רק מצד אחד שפיר מיקרי ישנו בזא"ז שהרי כתבו שם דשחרר חציו ומכר חציו הוה שפיר בזא"ז ע"י מכר חציו ושחרר חציו ע"ש, הרי דאע"ג דלא משכח"ל בזא"ז משני הצדדים מיקרי מ"מ ישנו בזה אחר זה, ובזה יש לדון בדברי הרב ברוך טעם בשער הכולל שכתב ע"פ דברי התוס' רי"ד בקדושין שהקשה בהא דבאיסור בת אחת איסור חל על איסור וחלו תרווייהו נימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ותירץ דהי מינייהו מפקת, וחידש ע"פ זה הברוך טעם דאם איסור אחד חמור מחבירו וראוי לחול גם בזא"ז אז רק החמור חל דלא שייך לומר הי מינייהו מפקת עיי"ש, אך לשיטת התוס' בגיטין שהבאנו הרי לא הוצרך התוס' רי"ד מעיקרא דדינא לסברא דהי מינייהו מפקת אלא באיסורים שווים מפני הקושיא דכל