תקנת עזרא (מעילה) כט

מקצתו וסיפא מיירי אפי' ביצא כולו, ולא עיילינהו כאוקימתא דרב פפא בזבחים (דף צ' ע"א) משא"כ ברישא דפליגי ר"א ור"ע גם בדהדר ועיילינהו כמש"כ לעיל, והטעם דבעינן ברישא שיצא מקצתו ולא כולו הסביר כאן התוס' ד"ה כי אמר וכו', דכיון דיליף לה מהמפריש חטאתו ואבדה וכו' דאיכא התם מיגו דמהני לכשרה מהני נמי לפסולה א"כ צריך להיות הלמד כהמלמד, ודוקא בקדק"ד אבל בקדק"ל לענין לאתויי לידי מעילה הרי כתבו כאן התוס' ד"ה שלא כתקונה דלהביא לידי מעילה כיון שהזריקה נעשה בהכשר אלא שנעשית על דבר שאינו ראוי שפיר קרינן ביה קדשי ה' לענין מעילה, ועיין בתוספתא פ"ד דמנחות פלוגתא דר"א ור"ע ביצאו שירי מנחה חוץ לקלעים, ועיין במנחות (דף י"ב ע"א) בתוס' ד"ה ה"מ יוצא דאיתא בעינא וכו' הוה מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו אבל כולו לא כדאמרינן בפ"ק דמעילה ומיהו פלוגתא היא התם עכ"ל, ובאמת כאן אין פלוגתא כלל בזה לא מבעיא לפי' התוס' אלא אפי' לפירש"י כאן המסקנא סלקא כריו"ח, וע"כ לחלק כיון דבמה שנשתייר לא נולד שום פסול הוה כיצא מקצתו וכבר העיר בזה הקרן אורה, ועיין בזבחים (דף כ"ה ע"ב) ועיין בזבחים (דף מ"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה מששחטה ובשמ"ק וקצרתי ויש עוד לדבר הרבה בשיטת הרמב"ם בענינים האלה ויתבארו איה"ש בחידושי על הרמב"ם: אולם לפ"מ שכתבנו לקמן ד"ה אמר רב פפא דר"פ פליג אריו"ח הרי ניחא דברי התוס' מנחות שם כפשוטו דאיכא פלוגתא בזה, ובזה י"ל גם דברי התוס' פסחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שאם זרק התמוהין ודו"ק

דף ז' בגמ' בעי מיניה ר"א מר' יוחנן חישב לנשפכין למחר מהו, כבר הקשו רבים על הרמב"ם דלמה השמיט בעיא זו ולא הביאה כלל, ועיין במל"מ פי"ג מה' פסוהמו"ק הל"א, ונראה דהנה בהא דחישב לנשפכין פירש"י שני פירושים ושניהם תמוהין כמו שהקשו התוס' והר"י בתוס' פירש דמיירי שנשפך הדם מהכלי על הרצפה ומבעיא ליה אם חישב לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר מהו, מי אמרינן כיון דחזי לזריקה דאם ירצה יאספנו ויזרקנו מהני ביה מחשבה, א"ד הואיל ואין מצוה לאספו הו"ל כהולך לאיבוד עיין בתוס' ובהגהות הצ"ק, ולכאורה יש להקשות דהרי בזבחים (דף ל"ד ע"ב) פריך הש"ס דאמאי אמרינן נשפך על הרצפה מן הכלי ואספו כשר לזרוק נימא דחוי ע"ש בתוס' ד"ה וליהוי ומשני משום דכל שבידו לא הוה דחוי, ובתוס' שם ד"ה כל כתבו דמשו"ה גבי כיסוי הדם הוה דחוי אע"ג דהוה נמי בידו. דהתם אין מצוה לבטל הדיחוי אבל הכא דמצוה לאספו שפיר לא הוה דחוי מטעם דבידו לאספו ע"ש, וא"כ לפ"מ שכתבו התוס' כאן דליכא מצוה לאספו הרי ישאר קושית הש"ס דליהוי דחוי, אכן באמת זה לא קשה כלל דודאי התם דמיירי שנשפך כל הדם מנוה ודאי לאספו לקיים מצות זריקה, משא"כ הכא שנשאר דם בכלי לקיים מצות זריקה שוב ליכא מצוה לאספו, וכן מבואר מלשון התוס' זבחים (דף י"ג ע"ב) ד"ה על מנת, אבל אכתי קשה עכ"פ מאי קמבעיא ליה כאן אי מהני ביה מחשבה משום דאי בעי אוספו וזריק ליה, הרי הוה דחוי דלא מיקרי בידו כיון דליכא מצוה לאספו, וזה אין לומר דקמבעיא ליה למאן דלית ליה דחוי דהרי לריו"ח קמבעיא ליה ואיהו הא ס"ל דאפי' בע"ח נדחין כידוע, אכן י"ל על פי מה דלכאורה קשה לפ"מ שכתב הריטב"א בסוכה (דף ל"ג) וכ"כ גם הרשב"א שם והובא דברי הריטב"א בפמ"ג לאו"ח סי' תרמ"ו. דדבר שבדיעבד כשר ורק לכתחילה פסול כשחוזר להכשירו לא אמרינן דנדחה, עיי"ש שכתבו דמשו"ה לולב של ע"א של נכרי אחר שבטלו כשר ולא הוה דחוי, משום דגם קודם הבטול רק לכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא, ועיין בצל"ח פסחים (דף צ"ז ע"ב) שכתב דמשו"ה הקרבנות שאינן דוחים את השבת, ועבר עליהן שבת אחת לא הוו נדחין משום דגם בשבת אם עבר והקריב כשר ע"ש, וא"כ מאי פריך בזבחים שם בנשפך מהכלי על הרצפה דכשר אם אספו וליהוי דחוי, הרי דיעבד גם בזרק מן הרצפה ולא אספו לכ"ש נמי המזבח מקדשו שלא ירד לר"ג דס"ל בזבחים (דף פ"ג) דהמזבח מקדש גם דם פסול, וא"כ בדיעבד כשר גם כשהיה בפסולו ולא הוה דחוי כשחזר להכשירו להריטב"א והרשב"א

אלא דיש לומר דהא דהמזבח מקדש פסולין לר"ג הרי הוא רק לענין דלא ירדו אבל ארצויי לא מרצה עיין בזבחים (דף פ"ב) במשנה וברש"י שם, וא"כ י"ל דפריך הש"ס דנהי דהדם ראוי אכתי ולא נדחה מ"מ למה קתני סתם נשפך מהכלי על הרצפה כשר דמשמע דכשר גם הקרבן, הרי לענין הכשר הקרבן הוי דחוי גם לענין דיעבד כשהיה על הרצפה, וא"כ מיושב גם קושיתנו דמאי קמבעיא ליה כאן חישב לנשפכין למחר מהו הא הדם נפסל משום דחוי כיון שאין מצוה לאספו כשנשתייר בכלי ג"כ מהדם ואינו ראוי לזריקה ובודאי לא מהני ביה מחשבה, אבל לפי האמור א"ש דהרי בהדם גופא לענין זריקה לא שייך דחוי כלל כיון דכשר בדיעבד, וכאן הקרבן הרי בלאו"ה כשר כיון שנשאר דם כשר בכלי לזרוק, ורק דאנו רוצים לפסול אותו מקצת הדם שנשפך מן הכלי משום דחוי וכיון דלא נדתה מעולם לענין דיעבד לא הוה דחוי משו"ה שפיר קמבעיא ליה. אבל כל זה הוא רק לר"ג דס"ל דהמזבח מקדש דם פסול לענין דיעבד, אבל לר' יהושע דס"ל שם בזבחים דהמזבח אינו מקדש דם פסולין וא"כ בעת שהיה הדם על הרצפה היה פסול גם לענין דיעבד, ולדידיה קושית הש"ס בזבחים דליהוי הדם שנשפך דחוי כפשוטו דהדם גופא יהיה דחוי, ומשני רב אשי שפיר דכיון דנשפך כל הדם הרי מצוה לאספו ובידו לא הוה דחוי, אבל כשנשאר דם בכלי דליכא מצוה לאספו הוה באמת הדם שנשפך גופא דחוי לגמרי, ליכא למבעיא אם מהני ביה מחשבת פגול דודאי לא מהני ביה מחשבה, וכל האיבעיא כאן היא רק אליבא דר"ג כמו שנתבאר, וכיון דהרמב"ם פוסק בפ"ג מה' פסוהמו"ק כר' יהושע דאין המזבח מקדש פסולין של דם, שוב אינו צריך להביא האיבעיא דסוגיין דלדידיה פשיטא דלא מהני מחשבה בנשפכין ונכון

ודע דמה שכתבנו דהכא מיירי שנשאר דם גם בכלי ומשו"ה ליכא מצוה לאספו, יש להעיר דאכתי הרי מצוה לאספו משום שפיכת שיריים ליסוד דהוה ג"כ מצוה עיין מל"מ פי"ג מפסוהמו"ק, אכן י"ל דכיון דהכא הרי חישב כבר בהן מחשבת פגול א"כ גם אם יאספנו אינו רשאי לזרקו דאסור ליתן דם פסול ע"ג המזבח ולא ירויח כלום במה שיאספנו משו"ה שפיר כתבו התוס' דליכא מצוה, ובזה יהיה מיושב מה שהקשינו דכיון שדם שנשפך נפסל משום דיחוי מאי קמבעיא ליה אם מהני ביה מחשבה הרי ודאי לא מהני מחשבה, ולדברינו א"ש דכיון דהא דכתבו התוס' דליכא מצוה לאספו הוא משום דבלאו"ה אינו ראוי לזריקה משום המחשבה, ואי נימא דהמחשבה לא מהני ויהיה כשר לזריקה שוב איכא מצוה לאספו ושוב יהי' בידו ולא מיקרי דחוי משום דבידו לאספו, וא"כ שוב ממילא יהני ביה המחשבה, א"כ י"ל דזהו האיבעיא מי אמרינן כיון דאם ירצה יאספנו מהני ביה מחשבה או דילמא כיון