תקנת עזרא (מעילה) כד

לעיל בגמ' וכן משנתינו דלקמן רפ"ב ודף ח' ע"א) הוזה דמה אין מועלין בה ע"ש בתוס', ולדברינו פשוט דשם קאי לרבנן דר"ש וכן נראה מפלוגתא דר"ה ורב אדא שם עכ"ד הקרן אורה, ובכלל דבריו מאירים ושמחים וכבר כתבתי בגמ' דשיטת השמ"ק בזבחים והתוס' ישנים ביבמות היא דבעוף לכו"ע היתר אכילה בעינן, אך מש"כ עוד הקרן אורה וז"ל ונ"ל פשוט דדוקא לענין הוצאת מעילה בקדק"ד הוא דפליגי חזקיה וריו"ח אבל לענין הבאה לידי מעילה בקדק"ל כו"ע מודים דלא הובררו לחלק גבוה עד אחר זריקה וכן משמע בכמה דוכתי עכ"ל, זה ודאי אינו שהרי מפורש בתוס' לקמן (דף ז' ע"ב) דהא דפריך הש"ס התם אמאי איכא איסורא הא ממונא דבעלים הוא דרק למ"ד היתר אכילה פריך, דלמ"ד היתר זריקה א"כ לאחר זריקה ר"ל שנראה לזריקה א"כ ודאי איסורא איכא עכ"ד ע"ש, והתם אקדשים קלים קאי הרי מבואר דלמ"ד היתר זריקה גם בקדק"ל הדין כן, ע"ש היטב ותראה שדברינו כנים בזה דלא כהקרן אורה

נשוב לדברינו דפשט השמועה להרב קרן אורה הוא דחזקיה וריו"ח פליגי אליבא דר"ש דס"ל בעלמא כל העומד להעשות כעשוי דמי, והנה באבהע"ז (סי' קכ"ד) פסק הרמ"א דאין כותבין גט על דבר הטעון שרפה דכשרוף דמי וכתותי מיכתת שיעוריה, והקשה החלקת מחוקק הא דין זה כתב הר"ן רק לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כש"ד דאזיל לשיטתיה דכל העומד לזרוק כז"ד ואנן לא קיי"ל כר"ש כדפסק הרמב"ם פ"ד מה' פסוהמו"ק וכו' ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין במשמע כן מפירש"י עכ"ל, והב"ש השיג עליו דמאי ראיה מייתי מהרמב"ם דלא פסק הר"ש בפ"ד מה' פסוהמו"ק דפסק שם דאם נודע לו אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ולמ"ד כל העומד לזרוק כז"ד אפי' דם בכוס נמי, הא בכריתות (דף כ"ד) איתא מפורש דאתיא אפי' כר"ש אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק אבל באינו עומד לזרוק מודה ר"ש, ועיין בפ"ו מה' פסוהמו"ק בכ"מ שכתב דפסק כר' יוסי בכריתות שם דאם נודע לו שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום דכ"ש מקדש הפסול ליקרב, ותימה דא"כ איך פסק בפ"ד מפסוהמו"ק שם דדוקא שנודע לו אחר שזרק אז הבשר יאכל ולא כשהדם בכוס. אלא נראה דבאשם תלוי לא ס"ל כר' יוסי מטעם דכיון שנודע לו שלא חטא הוה חולין למפרע וכו' ע"ש וכ"כ התוס', אך באמת חימה על הב"ש דמשוי להח"מ לטועה בגמ' מפורשת במקום דעסיק בה, וגם לא דקדק הב"ש במש"כ הח"מ לעיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ו מכריתות אף שאין במשמע כן מפירש"י עכ"ל ויש להבין כוונתו ונראה שכוונתו היא כך

דז"ל הרמב"ם בפיהמ"ש שם ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י דר' יוסי אומר דכ"ש מקדשין את הפסול ליקרב וכל העומד לזרוק כז"ד עכ"ל, ודבריו תמוהין דהא הך טעמא דכל העומד לזרוק כז"ד נדחה בגמ' דבאינו עומד לזרוק מודה ר"ש, וע"כ דהרמב"ם מפרש דטעמא דבני מערבא דכ"ש מקדשין הפסול ליקרב לחוד אינו מספיק דזהו דוקא בקדשים פסולים אבל אם נודע שלא חטא הוה חולין וע"כ בעינן נמי לטעם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, אלא דהש"ס מקשה הא כיון שאינו עומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ומשני דסבר ר' יוסי כ"ש מקדשין את הפסול ליקרב וע"כ מקדש הכא נמי אף שנודע שלא חטא והוה חולין למפרע מ"מ מקדש הכא נמי להיות כעומד לזרוק וא"כ הוה כנודע לאחר זריקה, והא ראיה שלא הביא הא דר' יוסי אהא דבעי ר"ל מריו"ח כ"ש מהו שיקדשו לכתחילה ויביא ראיה מזה שאפי' אם נודע לו שלא חטא והוה תולין אעפ"כ מקדשין הפסול ליקרב כמה שהקשו התוס', ומה שכתבו התוס' שאין זה ראיה כל כך דמתחילה בא על נקיפת הלב ואינו חולין זהו דוחק, ולכן מסמיך הרמב"ם טעם שני דכל העומד לזרוק כז"ד ות"ק דפליג ע"ז מודה נמי דכ"ש מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב. אלא דלא סברי כר"ש דכל העומד לזרוק כז"ד וא"כ טעם זה דכלי שרת מקדשין את הפסול לחודיה אינו מספיק, דזהו דוקא בפסוהמו"ק אבל לא כשנודע לו דהוה חולין, משו"ה כתב הרמב"ם דאין הלכה כר' יוסי כיון דפוסק דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ ממילא הלכה כת"ק ובעינן דוקא דנודע לו לאחר שנזרק, אך מפירש"י במנחות (דף ק"ד) לא משמע כן דז"ל רש"י שם מידי הוא טעמא כלומר וכי טעמא דר"י משום דכזרוק דמי ה"ט דר' יוסי דקסבר כ"ש מקדשין את הפסולין שאינם פסולין לגמרי אלא כה"ג ליקרב עכ"ל, ומלבד דפשוטו של לשון רש"י מורה דטעם דכל העומד לזרוק כז"ד נדחה לגמרי גם סוף דבריו שדקדק לכתוב שאינו פסול לגמרי, בכדי ליישב קושית התוס' דא"כ כל הפסולין שנתקדשו בכלי יקרבו כדהקשו ממנחות ודף ז') והא בעי מיניה ר"ל מריו"ח וכו', משמע דלא מפרש כהרמב"ם דלשיטתיה לא קשה מידי קושית התוס', דהרי הא דאמר מידי הוא טעמא הוא רק כדי לפרש טעם הראשון וכנ"ל, וא"כ יפה כתב החלקת מחוקק דמדלא פסק הרמב"ם כר' יוסי דאפי' הדם בכוס יזרוק ואיהו הא סובר בעצמו דכ"ש מקדשין הפסולין לזרוק, וע"כ דמשו"ה לא פסק כר' יוסי משום דהכא צריך גם לטעם דכל העומד לזרוק כז"ד והרמב"ם לא פסק כר"ש בזה משו"ה לא פסק נמי כר' יוסי, וא"כ מוכח דקיי"ל דלא אמר' כל העומד להעשות כעשוי דמי וממילא דלא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, זהו כונת הח"מ ולחנם תמה עליו הבית שמואל מכריתות (דף כ"ד) ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לאו כגבוי ודו"ק בזה היטב שהם דברי המרבה עצה

ונראה ברור שהתוס' במנחות (דף ק"ב ע"א) ד"ה דאי בעי זריק לא אמר מפרשי פלוגתא דחזקיה וריו"ח כאן רק אליבא דר"ש כקרן אורה, מדהקשו שם מריו"ח בב"ק (דף ע"ז) דס"ל כל העומד וכו' אריו"ח דהכא דס"ל דהיתר אכילה שנינו, ומאי קושיא הא שם בב"ק אליבא דר"ש קאי ואיהו בעצמו ס"ל כרבנן, ותו הא התוס' כאן כתבו דכאן גם ר"ש מודה לשיטת ריו"ח דהיתר אכילה שנינו וכבר הקשה כן בהגהות מלוא הרועים שם, אלא ודאי דהתוס' שם מפרשי כהקרן אורה ושפיר הקשו והוצרכו לומר דהיכא דנזרק לבסוף שאני עיי"ש ודו"ק בכל זה היטב, ובשעה"מ ר"פ ד' מה' גרושין דיבר גם הוא על אודות הרמ"א באבהע"ז שזכרנו והביא שהפר"ח השיג עליו כמו שהשיג החלקת מחוקק אך לא הביא פיהמ"ש בכריתות וגם לא הביא דברי הב"ש שלא ראהו עדיין, והביא סוגיא דידן בפלוגתא דחזקיה וריו"ח ובפסק הרמב"ם דהיתר אכילה שנינו האריך ואין פה המקום לפלפל בדבריו ובחידושי להרמב"ם ה' מעילה יתבאר איה"ש, ודע דהגאון מליסא בספרו תורת גיטין באבהע"ז סי' קכ"ד סק"א לא ראה דברי השעה"מ שזכרנו וכיון לרוב דברי השעה"מ כאן מסברא דנפשיה

ע"ב ברש"י ד"ה הא קמ"ל וכו' והא דתנן וכולן שקבלו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וכו' עכ"ל וכן הוא בפי' רגמ"ה, לענ"ד צדק מאוד הרב ק"א שכתב דמעיקרא לא קשה מידי שהרי