תקנת עזרא (מעילה) כב

היכא דיש באפשרות להתחייב ע"י מעשה גמור להה"מ, ה"נ ס"ל לר"ל דיש מלקות אמניעת מעשה המחוייבת היכא דאפשר ע"י מעשה גמור, ומשו"ה בשבועה שאוכל ככר זה היום דיכול לעבור במעשה גמור ע"י זריקה לים באמצע היום כדאיתא בירושלמי דשבועות פ"ג [דלא כהתוס' בשבועות ודף ד' ע"א) ד"ה אבל] שפיר לקי על מניעת האכילה, אבל נותר דלא מצינו שאם זרקו לים לפני עמוד השחר שילקה, והחילוק פשוט דבשבועה לא יחל דברו כתיב כשזורק לים הרי מחלל דברו שנשבע לאכלו משו"ה לוקה, משא"כ נותר דרק לא תותירו כתיב והזריקה לים לאו כלום הוא ולא משכח"ל גביה מעשה גמור משו"ה גם מניעת האכילה לאו מעשה היא ללקות עליו ודו"ק כ"כ הרב צבי לופטיג הובא דבריו בהקדמת ספר לקח טוב להגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל והתוס' בב"מ שם נראה לי דאפשר דס"ל כהרא"ה בספר החינוך מצוה שד"מ ומצוה שצ"ג דרק אם אפשר לעבור הלאו בלא מעשה חשיב לאו שאין בו מעשה אפי' אם עבר ע"י מעשה ואכמ"ל יותר

רש"י ד"ה וא"ל ודאי דלא דמו וכו' חשיב ללינה מעשה בידים הלכך קנסינן ליה וכו' ובד"ה אבל מחשבת פגול וכו אימא לך דלא קנסינן ליה וכו' עכ"ל וכן הוא ברגמ"ה אות באות, מלשון זה משמע דמעילת כל הפסולין הוא מדרבנן משום קנסא וזה נוטה לשיטת הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה, אבל מדברי התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה אמר רב גידל נראה להיפך דבכל הפסולין ודאי דמועלין בהן, אלא דבפגול הו"א דכמו דמהני הזריקה שיקרב המתיר כמצותו ויתחייב כרת משום פגול ה"נ יועיל להוציא מידי מעילה קמ"ל, והא דלא מחלק כאן הגמ' בין הלנה לפגול בכך דפגול כיון דמהני לחייב משום פגול מהני נמי להוציא מידי מעילה, י"ל דהש"ס כאן ס"ל דכמו דלן ממש אינו מוציא מידי מעילה ה"נ מחשבת לינה, ומ"מ שיטת רש"י ורגמ"ה פשוטה יותר בסוגיא דידן, אלא דלא ידענא למה יקנסו רבנן את הנהנה שיתחייב מעילה משום ההלנה דקא עביד הכהן העובד בהאי קרבן ובכמה מקומות בש"ס אמרינן דלדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ומכ"ש לאחר וצ"ע ואולי דבקדשים שאני דקונסין משום האחד את הרבים כמו דאמרינן דמשום חשדי ועצלי כהונה גזרו טומאה אנותר ופגול לכו"ע ואכתי צ"ע לענ"ד

דף ד' חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו וריו"ח אמר היתר אכילה שנינו, ביבמות (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה אלא מליקה בב"א וכו' כתבו דבר קפרא ס"ל היתר זריקה שנינו, ונראה דכן היה גירסתם בסוגיין כאן דעת בר קפרא לדעה שלישית דהיתר זריקה שנינו

חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו, דע דהשיטה מקובצת בזבחים ודף ס"ו ע"א) כתב שם על המשנה דתנן שם ע"ב וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלין בהן, וקאי אמשנה הקודמת בר"פ חטאת העוף ע"ש, וז"ל וא"ת ובחטאת העוף ששינה בה אמאי מועלין בה למ"ד במעילה היתר שחיטה שנינו והכא הא איכא היתר מליקה דהא בגמ' מוקמינן שינוי מקום דגבי חטאת בהזאה, וי"ל דדוקא היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל דם לאלתר, אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל, ולענ"ד אינני רואה כל הכרח משום קושיתו לחלק בין שחיטה למליקה דהא לר' ירמיה נוכל לאוקמי המשנה דהתם בשינה במליקה ודלא כר"א בר"ש עייש"ה, וגם הסברא שהסביר לחלק בין שחיטה למליקה חסרה תבלין לענ"ד, ואולם התוס' שם (דף ס"ו ע"ב) הקשו ג"כ קושיא זו סוף ד"ה ואלא במיצוי והוסיפו עוד להקשות מחטאת שעשאה למעלה כמעשי כולן ואפי' כמעשה חטאת לשם חטאת וקתני סיפא דמועלין בה ואמאי הרי היה בה היתר מליקה עיי"ש שנשארו בקושיא, ומקושיא זו יש באמת הוכחה לחלוק בין שחיטה למליקה כהשמ"ק, והתוס' שם שנשארו בקושיא אזלי לשיטתם במכילתין לקמן (דף ח' ע"א) ד"ה הוזה דמה שכתבו מפורש דלמ"ד היתר שחיטה שנינו ה"ה בעוף היתר מליקה מפקיע מידי מעילה, ובחידושינו לקמן על התוס' שם הבאתי בעז"ה דגם התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה אזלי נמי בשיטת תוס' דידן ודזבחים דס"ל דמליקת עוף שוה לגמרי בזה לשחיטת בהמה ושהתוס' ישנים שם ס"ל כהשמ"ק בזבחים לחלק בין מליקה לשחיטה ע"ש בדברינו, ודע דהכסף משנה ברמב"ם כתב דחזקיה ס"ל היתר זריקה וכו' ואע"ג דשנינהו חזקיה שינויא דחיקי אינון עכ"ל, ותמה עליו הבה"ז בתרתי חדא דחזקיה היתר שחיטה ס"ל ולא היתר זריקה [רק בד"ה הקודם הבאתי גירסת התוס' ביבמות דבר קפרא ס"ל דעת שלישית דהיתר זריקה שנינו] ועוד דחזקיה לא שני מידי דכל הפלפולא בסוגיין היא אם היתר זריקה או היתר אכילה אבל לא היתר שחיטה, וכתב עליו הרב חק נתן דהכ"מ היה לפניו בגירסתו דחזקיה אמר היתר זריקה שנינו עכ"ד, ומ"מ גם לפי"ז ע"כ צ"ל דמש"כ הכ"מ דאע"ג דשנינהו חזקיה שינויא דחיקא אינון כונתו על סוף הסוגיא דאתותב מנותר ופגול, דזולת זה אין בכל הסוגיא תיובתא כלל למ"ד היתר זריקה שנינו ועיין בדברינו בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו

דתנן התם חטאת פסולה וכו' היכי דמי אלימא דקבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין וכו', והא קמ"ל דפסיל עושה שירים עכ"ל הגמ', מכאן יש לתמוה על רש"י בזבחים (דף צ"ב) שכתב דלא גרסינן וזרקו דהא אפי' כשרה שניתז מדמה לאחר זריקה על הבגד אינו טעון כיבוס כדאמרינן לקמן פרט לזה שכבר הוזה עכ"ל, וכאן הגמרא בעצמה מקשה קושיא זו ומשני לה, וכבר עמד ע"ז הרב חק נתן ונשאר בצ"ע, וביותר אתפלא על השמ"ק שם שהביא מתוס' הר"פ שכתב ככל השקלא וטריא בסוגיין בלשון ונראה לי עיי"ש בדבריו ותראה שהיא תמיה עצומה אם לא דהיה להם גירסא אחרת כאן בגמ', ובעיקר קושית הגמ' הא קבלוהו וזרקוהו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה, קשה לי דאמאי לא נימא דמיירי כשזרק הפסול רק מתנה אחת מארבע מתנות הדם, ובאופן זה הרי ודאי דדוקא כשזרק פסול דנפסל הדם הוא דאין דמה טעון כיבוס, אבל אם זרק כשר מתנה אחת על המזבח וקודם שזרק שאר המחנות הותז על הבגד ודאי דטעון כיבוס, כדאיתא בגמ' דזבחים (דף ל"ח ע"ב) אר"פ יש מהן כתחילתו ויש מהן כסופו וכו' עיי"ש בגמ' וברש"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק, ויש ליישב עיין מש"כ בסמוך

ובעיקר פלפול הסוגיא דע שיש שלשה משניות בלשון זה שקבלו וזרקו את דמה, חדא הך דריש מכילתין, ושניה בזבחים ודף פ"ד ע"א) במשנה דאם עלו לא ירדו חשיב גם זה דקבלו פסולין וזרקו את דמו שאם עלה לא ירד, והשלישית דר"פ דם חטאת בזבחים ודף צ"ב) היא שהש"ס מביאה כאן ובזבחים (דף פ"ז סע"א) בעי מיניה ר"ל מריו"ח כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכו' ליקרב לכתחילה קמבעיא לי הא נמי תנינא שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין לא שקבלו פסולין אי נמי