תקנת עזרא (מעילה) יט

בעזרה או דסגי בתוך ירושלים דגם זה סמוך מיקרי, אבל חוץ לירושלים שאינו סמוך כלל הרי גם לריו"ח לא קידש, וא"כ שפיר כתב רש"י דבעינן על בסמוך בטעמא דחוץ לחומה לא קידש הלחם דבעינן על בסמוך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכת"ד, אולם לפום רהיטא אין לזה מקום כלל דהרי שם איתא והא אפלגו בזה חדא זימנא גבי שוחט את הפסח על החמץ דלר"ל בעי שיהא עמו החמץ בעזרה וריו"ח אמר אע"פ שאין עמו בעזרה, ומשני צריכא דאי אתמר בההיא הו"א בההיא קאמר ריו"ח דכל היכא דאיתא באיסורא קאי עיי"ש בלשון הגמ' בפסחים ובמנחות (דף ע"ח ע"ב) ואם נימא כדברי מהר"י הכהן דבלחמי תודה גם ריו"ח בעי על בסמוך אלא דס"ל דחוץ לעזרה סמוך הוא, וא"כ מאי מקשה והא אפלגי חדא זימנא הרי שפיר אצטריך לאשמעינן דגבי חמץ לא בעי ריו"ח סמוך כלל דהא אפי' אם שחט על חמץ שברשותו רחוק הרבה גם מירושלים נמי חייב לריו"ח כמו שפי' ר"ח שם להדיא וכן פסק הרמב"ם, ורציתי לומר דלדעת רש"י כאן במעילה אה"נ דזהו גופא תירוץ הגמ' דאי אתמר בההיא בההיא קאמר ריו"ח דכל היכא דאיתא באיסורא קאי [כן היא הגירסא במנחות שם] והלשון מוקשה מעט, אלא דהכי פירוש דמשני דאין ענין דין דחמץ לדין דלחמי תודה כלל, דהרי גבי חמץ כל היכא דאיתא באיסורא קאי כלומר דלריו"ח גבי חמץ לא בעינן בסמוך כלל ואפי' אם החמץ הוא חוץ לירושלים נמי קעבר על לא תשחט על חמץ דם זבחי, אבל גבי לחמי תודה דבעי עכ"פ על בסמוך הוה אמינא דמודה לר"ל דבעינן בסמוך ממש היינו בעזרה משו"ה אצטריך לפלוגי ולאשמעינן דמ"מ בסמוך ממש לא בעי ריו"ח אפי' בלחמי תודה, אלא דזה א"ש בלשון הש"ס דמנחות שם אבל קשה להעמיס כן בלשון הש"ס פסחים דשם הגירסא כן היא משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתא איתא, וגם הא גופא שינוי הלשון מפסחים למנחות מצוה להבין, לכן נלענ"ד לומר דרך אחרת בזה, דהנה כבר הזכרתי דר"ח והרמב"ם מפרשי בדעת ריו"ח דס"ל גבי חמץ דעובר בהלאו אפי' אם החמץ הוא רחוק גם מירושלים, אכן הר"ש והרא"ש פ"א מ"ח דכלים כתבו דגם לריו"ח בעינן עכ"פ שיהיה החמץ בירושלים, וכדבריהם בדעת ריו"ח מפורש בירושלמי פסחים (פ"ה ה"ד) ע"ש, וא"כ אמינא אנא בעזהי"ת דבזה פליגי גם הסוגיות דפסחים ודמנחות, דהרי בפסחים מקשה הש"ס דלמה להו לריו"ח ור"ל לפלוגי בעל בסמוך גבי חמץ הא אפלגו בה חדא זימנא גבי לחמי תודה, וא"כ ע"כ דס"ל להש"ס שם בפסחים דגם גבי חמץ ס"ל לריו"ח דבעינן עכ"פ שיהא בירושלים מיהו דאל"כ הרי אצטריך לאשמעינן דגבי חמץ לא בעי ריו"ח שיהא אפי' בירושלים, דהרי בתודה מודה ריו"ח דחוץ לירושלים לא קידש הלחם, וא"כ ע"כ ס"ל להש"ס בפסחים כהירושלמי דלריו"ח נמי בעינן שיהא החמץ עכ"פ בירושלים, משו"ה לא מצי לתרץ דאי אתמר גבי חמץ הו"א בהא קאמר ריו"ח משום דכל היכא דאיתא באיסורא קאי וכפי שפירשתי לעיל, דהרי גם גבי חמץ לאו כל היכא דאיתא באיסורא קאי דהא חוץ לירושלים גם לריו"ח ליכא איסור דלא תשחט ע"ח דם זבחי, להכי משני משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתא איתא כלומר כיון שיש בידו עבירה שעבר על מצ"ע דתשביתו בזמנו עד חצות משו"ה חייב אף שאינו בסמוך ממש היינו בעזרה, אבל במנחות שם קושית הש"ס היא בהיפוך דכיון דכבר אפלגו בעל בסמוך גבי חמץ למה להו לפלוגי גם גבי לחמי תודה, א"כ י"ל דס"ל להש"ס דגבי חמץ לריו"ח אפי' חוץ לירושלים נמי מחייב ומ"מ פריך שפיר, דהרי גבי תודה אין לטעות ולומר דגם בחוץ לירושלים יקדש הלחם לריו"ח שהרי אם יקדש הלחם הרי יפסל ביוצא ואנן בכשר איירינן, ולכך משני שפיר דאי אתמר בההיא הו"א שאני התם דכל היכא דאיתא באיסורא קאי וא"כ לא בעינן בחמץ בסמוך כלל, אבל בלחמי תורה דגם לריו"ח בעינן בסמוך הי"א דמודה דבעי בעזרה דוקא בסמוך ממש קמ"ל, וא"כ עכ"פ דברי רש"י בכאן גבי לחמי תודה עולין כהוגן לכו"ע ודו"ק שבזה מיושב גם מה שהניח בפסחים הגליון הש"ס בצע"ג על לשון הש"ס שם בפסחים ריו"ח אמר אע"פ שאין עמו בעזרה ע"ש, ועיין בתיו"ט פ"ז דמנחות ואכמ"ל בזה

תוס' ד"ה אלמא וכו' ופי' רבינו האי וכו' כונתו שמועלין בהן משעת הרמה עד אחר זריקה ודעת רש"י ורגמ"ה לקמן דף ט"ו ע"ב במשנה דלא כרבינו האי ע"ש

דף ד' בגמ' והאמר אילפא וכו', עיין מש"כ בסוגיא זו ברש"י ותוס' הרב חק נתן ואין צורך להעתיקם כיון שנדפסו כבר בש"ס דווילנא וכבר אמרתי שלא אביא הדברים הנדפסים בש"ס אם לא כשיהיה לי מה להעיר בהם בעזרתו יתברך ועיין בזבחים (דף כ"ט ע"ב) ברש"י ובתוס' שם ד"ה מחלוקת בשתי עבודות ובפסחים ודף נ"ט ע"ב) תוס' ד"ה ראי ר"מ ושם (דף ס"ג ע"א) ברש"י ותוס' ולהלן נדבר עוד בזה איה"ש ודע דמש"כ התוס' כאן ד"ה והאמר אילפא וכו' ופליגי ר"י ורבנן במפגלין בחצי מתיר עכ"ל, צ"ע מנא להו זה דהא טעמייהו דרבנן הוא משום דעירוב מחשבות הוא כדמוכח בזבחים וא"כ גם רבנן יוכלו לסבור דמפגלין בחצי מתיר ועיין בתוס' זבחים (דף כ"ט) הנ"ל ודבריהם כאן לכאורה אינם מדוקדקים

שם בגמ' כגון דאמר הריני שוחט סימן ראשון חוץ לזמנו וס"ש חוץ למקומו, דלר"י הוה פגול וחייבין עליו כרת דמפגלין בחצי מתיר, יש לעיין לפ"מ דאמרינן בזבחים ודף ק"י ע"א) בעי ר"י נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים שאם הקטיר הקומץ לבד ט"מ שיתיר חצי שירים מהו לאוכלן, משרי שרי או אקלושי מקליש, ופריך אליבא דמאן אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר משרי שרי עיי"ש, הרי מבואר שם דאף למ"ד מפגלין בחצי מתיר מ"מ צריך להיות מחשבת הפגול עכ"פ בדבר שאם לא מפגל היה בכח אותו דבר להתיר עכ"פ מקצת הקרבן באכילה, ואף לשיטת התוס' שם ד"ה קומץ דאף לר"מ דס"ל מפגלין בחצי מתיר מ"מ אם הקטיר הקומץ לבדו ע"מ להתיר חצי שירים אין מותר עדיין מהשירים כלל היינו רק משום שאינו יכול לברר חלקו של קומץ עיי"ש, וא"כ לפי המבואר במנחות (דף ט"ז ע"ב) דאע"ג דעבודה שאינה מתרת חשובה לפגל עליה בפ"ע ולא תליא בפלוגתא אם מפגלין בחצי מתיר, מ"מ שחיטה כיון דמקדשת את הדם הבא לקדש כבא להתיר דמי ושייכה בפלוגתא דאם מפגלין בחצי מתיר עיי"ש, וכיון דבעבודת מתיר בעינן שיהיה מחשבת הפגול בדבר שאילו עשאו בהכשר היה בכחו להתיר לגמרי לאכילת אדם או לאכילת מזבח, ה"ה בעבודה שבא לקדש כשחיטה שמקדשת הדם בעינן ג"כ המחשבה בדבר שלולא מחשבת הפגול היה בכח העבודה לקדש לגמרי, וא"כ יהיה מוכח מכאן דס"ל לר' יהודא דמיד ששחט סימן ראשון נתקדש הדם שיהיה מותר לקבל ולזרוק כמו גבי הקטרת קומץ לבדו דמתיר חצי שירים לאכילה, דאל"כ אלא דאסור לזרוק את הדם עד דשחיט שני הסימנים אמאי יכול לפגל בשחיטת סי' ראשון