תקנת עזרא (מעילה) קנד

מר"י ור' יוסי ור"ש ואחין שחלקו שאני דלא שייך התם לפרש כלל ודו"ק

בא"ד ומשני באומר לא יפטור כיס זה וכו' והוה כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה א"נ מטעם זה יועיל אפי' למאן דל"ל ברירה עכ"ל, לא פירשו הטעם למה מהני אפי' למאן דלית ליה ברירה, אבל דע דכלל גדול הוא דעד כאן לא פליגי תנאי אי יש ברירה או אין ברירה אלא בדבר שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע, כהא דקיי"ל בגט דבעינן כתיבה לשמה ואם אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש, כשנתרצה אח"כ לגרש את זו צריך אתה לומר הוברר הדבר למפרע דמשעת כתיבה היה לשם אשה זו זה לא אמרינן למ"ד אין ברירה, אבל בדבר שאין אתה צריך לברירה דלמפרע ודי לך בברירה דהשתא ובסוף נתברר הדבר עכ"פ אין כלל מ"ד שאין ברירה, ואף שהדבר ברור בסברא יש גם ראיה לזה מהא דב"ק (דף ס"ט) בתוס' ד"ה כל הנלקט כתבו וז"ל תימה מתי הן אומרין כן וכו' ואומר ר"י כל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח המעות בעוד שלא נלקט ואומר לכשיהיה נלקט וכו' עכ"ל, ותמה התורת חיים עליהם דא"כ מה הקשה הש"ס שם והא אריו"ח הלכה כסתם משנה דהא כאן אמר כן בעוד שלא נלקט, ועוד הקשה התו"ח כיון דאמר כן בעוד שלא נלקט א"כ ע"כ ס"ל דיש ברירה א"כ אכתי תקשה הא אריו"ח האחין שחלקו לקוחות הן עיי"ש שדחה משום זה דברי התוס', אבל באמת דברי התוס' נכונים דאף באמר לכשילקטו לא שייך לומר דאין ברירה דנהי דלא הוברר הדבר למפרע, מ"מ בשעה שנתברר דהיינו אחר לקיטה אז חל החילול ולא שייך זה כלל להא דאין ברירה, ואף לר"י דס"ל בעלמא אין ברירה מ"מ מודה בזה דבשעה שנתברר חל עכ"פ החילול אבל הא ניחא אי יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל אי נימא דדבר שאינו ברשותו אינו יכול לחלל א"כ ע"כ צריך אתה לומר דהחילול חל למפרע בעוד שלא נלקט והיה ברשותו עדיין, ומוכרח אתה לומר הוברר הדבר למפרע דאל"כ אין החילול רק אחר שנתברר ואז הרי אין הפירות ברשותו, ואי נימא ברירה יקשה דר"י אדר"י וזה ברור בכונת התוס', והנה הרמב"ם הלכות מע"ש פ"ד הט"ו פסק באמר יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז מחולל, וכתב שם הר"י קורקוס ז"ל דהמעשר שפיר מחולל לכו"ע על הסלע שעלה בידו, ותמה הקרן אורה בסוף מכילתין וז"ל ולא הבנתי דאכתי אמאי זו שעולה מן הכיס מעשר הא אין ברירה ושמא על אחרת חל המעשר עכ"ל, אבל לדברינו גם שם ניחא דהתם ג"כ אין אנו צריכין לברירה דלמפרע ודי לנו בברירה דעתה וכבר קבע השאגת אריה סי' צ"ג מסמרות בכלל זה, וא"כ א"ש גם כאן דבאמר לא יפטור כים זה מן ההקדש אף אם אין ברירה למפרע דאותה פרוטה הקדיש, מ"מ מאותה שעה שנתברר דהיינו בפרוטה אחרונה חל ההקדש על פרוטה זו האחרונה, ודוקא באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה דבעינן שיחול התרומה מיד דאל"כ הרי שותה טבלים עתה, בזה שייך שפיר לומר אין ברירה למאן דס"ל דאין ברירה, אבל באומר פרוטה בכיס זה הקדש הרי שפיר נוכל לומר שדעתו שחלות ההקדש יהיה בעת שיתברר איזה פרוטה יהא הקדש, ומשום חשש ברירה באמת לא היה צריך הש"ס לומר דמיירי באמר לא יפטור כיס זה מן ההקדש דבלאו"ה לא שייך לומר כאן אין ברירה, רק משום דחזינן דאף לר"מ דס"ל בעלמא יש ברירה מ"מ מצריך עכ"פ לש רש שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וכאן הרי לא אמר פרוטה שאני עתיד להפריש הרי היא הקדש. להכי משני באומר לא יפטור כים זה מן ההקדש וחשש ברירה בלאו"ה לא שייך בזה כמו שנתבאר, ועיין בעירובין (דף ל"ז ע"ב) האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וכבר הזכרנו הרמב"ם בזה ודו"ק

בתוס' ד"ה דתנן וכו' ויש מפרשים דפריך מר"י ור"ש וכו' ולא נהירא דמאן נימא לן דר"י ור"ש היא להבין אמאי נאדו הי"מ רש"י ורגמ"ה מלפרש כתוס' דלר"מ יהיה הקושיא ואז ודאי תהיה הקושיא יותר אלימתא, נראה דפליגי בפלוגתת התוס' בב"ק (דף ס"ט ע"ב) ד"ה אלא עיי"ש, שכתבו דהיכא שמברר דבריו מודה ר"י דיש ברירה, והרמב"ם ס"ל דהיכא דקיי"ל אין ברירה היינו בדאורייתא אפי' אם מברר דבריו נמי אין ברירה, ע"ש ביש"ש שהאריך בזה להוכיח כדעת הרמב"ם דאע"ג דסתם משנה דהלוקח כר"מ סתמא דגיטין (ודף כ"ה) עדיף מפני שנקט תנא שם הלכות פסוקות, ודעת היש מפרשים ורש"י ורגמ"ה כהרמב"ם להכי לא ניחא להו לפרש כהתוס' דלא יפטור לא יהנה רק לר"מ, דא"כ מוקי ר"י לדר"ע דלא כוותיה ויהיה סתמא דהלוקח כר"ע וכר"מ ויהיה עדיף מסתמא דכל הגט דהלכה כר"ע מחבריו וכ"ש מתלמידיו, להכי פירשו דפריך מר"י ור"ש ומשני דמיירי באומר לא יפטור וכו' דמודה ר"י דעדיף ממברר דבריו דהתם, והתוס' לשיטתם בב"ק דבמברר דבריו מודה ר"י לר"מ לכן פירשו דר"י משני אליבא דנפשיה דל"ל ברירה באומר לא יפטור וכו' דבמברר דבריו גם ר"י ס"ל כר"מ רק בגיטין שאני משום דכתיב וכתב לה ע"ש בתוס' וקושית התוס' דמאן לימא לן וכו' היא רק לשיטתם, אבל לרש"י ורגמ"ה ורמב"ם לא יועיל כלום במאי דנימא דר"ע ס"ל כר"מ א"כ יהיה קשיא ההלכתא אליבא דריו"ח וכנ"ל, ור"ל דרמי לריו"ח לשיטת ריו"ח רמי ליה ודו"ק היטב לפי שקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין

בא"ד דתנן הלוקח יין מבין הכותים מר"מ פריך וכו' וי"מ דפריך מר"י ור"ש דאוסרין דלית להו ברירה וכו' ולא נהירא דמאן לימא לן דר"י ור"ש היא עכ"ל, הי"מ המה המפרש ורגמ"ה כאן ומצוה ליישב דבריהם, ופשוט י"ל דכיון דר"י ור"ש תלמידי ר"ע היו שפיר יש להקשות מר"ע דמשנתנו עליהם כדמצינו ביומא ודף מ' ע"ב) ע"ש ובב"ק (דף מ"ד) גבי הא דאמר רב דמועד שלא בכונה פטור מזה ומזה ממיתה ומכופר וכתבו התוס' שם (דף מ"ג) ד"ה אמר רבה דאליבא דר"ע אמר דאליבא דר"א ודאי חייב ואפ"ה אתותב רב התם (דף מ"ד ע"ב) מברייתא דאיירי התם ר"י ור"ש בסיפא שהיו תלמידי ר"ע כדאיתא בסנהדרין ודף פ"ו) וכולהו אליבא דר"ע וכו' עכ"ל התוס' שם. וא"כ ודאי דגם כאן שפיר פריך מר"י ור"ש, ולפי הגירסא בסוגיין ר' יהודא נמי כר"י ור"ש ס"ל דלאו זוגי זוגי קתני וכולהו הרי תלמידי ר"ע היו ושפיר יש לפרוך מר"ע עלייהו ומהם על ר"ע וזה ברור ופשוט, ומשו"ה שפיר פריך הש"ס מכיסין אלוגין

ולפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה היו שנים דהקושיא היא משוורים דאמאי הכא נמי לא יהא המטבע המובחר הקדש, יש לסלק קושית התוס' כאן על פירוש המפרש ורגמ"ה שהקשו דמאן לימא לן דר"י ור"ש היא באופן אחר יותר עמוק, דבאמת גם רב פפא ס"ל גם רומיא דרבין מכיסין אשוורים דאמאי בשוורים הגדול שבהן הקרש ואמאי לא יהיה גם כאן מטבע המובחרת הקרש, אלא דס"ל דמשוורים לחוד לא נוכל לפרוך דהא במנחות (דף ק"ח) מפרש הש"ס הטעם דבשוורים הגדול שבהן הקדש משום דיקדיש בעין יפה מקדיש, וא"כ ר"ש דס"ל בערכין (דף י"א ע"א) דהמקדיש את השדה