תקנת עזרא (מעילה) קנג

וא"כ תירוצו של הגאון הגדול זצ"ל ודאי נכון גם הוא: אלא דלענ"ד לפמש"כ רש"י במעילה כאן אין הקושיא מעיקרה חזקה כל כך, דכשישאר אחר השבת רק התרומה והמעשרות יחלל התשעה של מע"ש על כסף וגם הטעם שנבלע בהתרומה יחלל מאיליו, וא"כ הרי לא יצטרך להביא התרומה לירושלים וגם הכסף כשיביא לירושלים ויקנה מהם דבר מאכל הרי יוכלו לאכלן גם זרים שהרי הטעם של תרומה לא חילל, והיין של מע"ש שנתחלל והוא עתה חולין ישתוהו באמת רק כהנים משום טעם תרומה שבו ואי משום שכיון שאחר החילול לא יהיו זרים רשאין לשתותו יתמעט כסף חילולו והוה הפסד למע"ש זה לא מצינו שיהא אסור ובפרט בשעת הדחק כערב שבת עם חשיכה ומשו"ה פי' המפרש דמחלל המע"ש ודו"ק, ומש"כ דלא מהני תנאי שיתנה שהטעם שיבלע שאר היין לא יהיה קדוש בתרומה ומעשר מטעם דלא מהני שיור, עיין לעיל (דף י"ג ע"א) ברש"י ד"ה ואחרים מתנדבין כן שכתב דמהני תנאי שהחלב יהיה חולין וע"ש הטעם, וה"נ הרי אי בעי היה מכנים דרך גגין והיה פטור לגמרי ממעשרות ודו"ק שקצרתי בזה ועיין בשו"ת רע"א סי' קמ"ב והנמשכים ועוד נראה דלפי הסברא דטעמא דר' מאיר הוא משום ברירה יש לומר דכמו דאמרינן ברירה על ממשות של היין ה"נ אמרינן ברירה על הטעם של היין וא"כ מעיקרא לא קשה מידי ועיין בסוף ביצה דאמרינן דבבהמה ינקי תחומין מהדדי משא"כ חבית ע"ש ואין להאריך, ודיני ברירה מבוארים באחרונים בארוכה ואני מעורר רק לביאור הסוגיא

ברש"י ד"ה ר' יהודא ור"י ור"ש אוסרין וכו' דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס י"ל שהוא תרומה ומעשר וכו' עכ"ל וכן הוא גם בפי' רגמ"ה כאן אלא שנשתבש בדפוס עיי"ש, דע דבכל דוכתי בש"ס שהובא ברייתא זו פירש"י טעם האיסור דכיון דאין ברירה אין כאן תרומה ומעשר כלל ונמצא שותה טבלים למפרע כפשוטו שהוא טבל גמור, זולת כאן ובחולין (דף י"ד ע"א) פירש"י נמי כמו הכא דתרומתו תרומה אלא דהו"ל מדומע ועל כל כוס וכוס חיישינן שמא זהו התרומה ויש בודאי להבין טעם שינוי הפירוש מבכל מקום. ואמת שיש מחלוקת הראשונים בזה ועיין בעירובין (דף ל"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אלא מעתה ע"ש, אבל עכ"פ שיטת רש"י יש להבין למה פירש לנו בשני המקומות האלה לא כפירושו בכל מקום, אכן מצאתי בעזה"ש ישוב דבריו ע"ד הפלפול מתורתו של רבינו החתם סופר בסוגיותיו סוגיא דברירה, דהנה הר"ן בנדרים ר"פ השותפין כתב דלרבנן דראב"י אין קנין חל על דבר מסופק, ולאו דוקא קנין אלא כל דבר שיש לו לחול כגון כונת לשמה דגט ומינוי דפסח ואפי' ירושת אחין ברגע מיתת המוריש שראוי כח הירושה לחול לכל אח אינו חל על דבר מסופק, להכי חצר שאין בו דין חלוקה שיחול הקנין שיגיע לזה תשמישו בשעה זו ולזה בשעה זו נמי אינו חל לרבנן דראב"י, וא"כ להר"ן אפי' אם ניחא ברירה דהוברר למפרע דזה ראוי לזה וזה ראוי לזה או שלזו רצה לגרש או תצא בפתח תחילה, מ"מ כיון דאצלינו היה הדבר מסופק אין הקנין או שאר ענין חל, וא"כ למ"ד יש ברירה ע"כ ס"ל תרווייהו היינו דיש ברירה למפרע וגם ס"ל דקנין חל על ספק, ובזה צדקו קצת דברי רבינו שמואל שמביא ר"ת בספר הישר דמאן דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כ"ש דס"ל יש ברירה, היינו כיון דס"ל מסברא דאמרינן הוברר הדבר למפרע שכן הוא שוב לא יעמוד כנגדו הסברא דאין קנין חל על הספק, כלומר שהיום הוא בספק ומחר יתברר הדבר, דהשתא מה שלא בא לעולם עדיין כלל חל עליו קנין, מכל שכן שחל על מה שכבר בא לעולם אלא שסופו להתברר מחר, כיון דאמרינן הוברר הדבר למפרע שכך היה, אלא דבזה לא צדקו דבריו לתלות כל דיני ברירה בדין דבר שלא בא לעולם, דהרי אע"פ שאדם מקנה דבר שלב"ל היינו במה שיבוא לעולם. אבל בדין ברירה מי יאמר לנו שהוברר למפרע שזה למשל חלקי המגיעו מעיקרא, ודברי הקצוה"ח סי' ס"א בזה תמוהין דאפי' לר"מ איך יאכל וישתה מהטבל שעוד לא הפריש תרומה, הרי אינו תרומה עכ"פ עד שיפריש ולא למפרע ור"מ מודה בדבר שלב"ל דעד שבאו לעולם יכול לחזור בו וכבר השיג ע"ז בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע' עיי"ש, וגם ר"ת שם בספר הישר דחה סברא זו בשתי ידים ע"ש, ולדברינו מאן דס"ל אין ברירה סגי ליה בחדא מתרי טעמי, או דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע או אפי' אם נאמר הוברר הדבר למפרע אלא שאין קנין וכל כיוצא בזה חל על הספק כמו שביארנו לעיל, וא"כ אתיין דברי רש"י בפירושיו שפיר דהרי אנן קיי"ל אין אדם מקנה דבשלב"ל, ורש"י נמי ס"ל דאין קנין חל על דבר מסופק וא"כ אין כאן קנין וה"ה חלות שם תרומה ומעשר כלל, ומשו"ה פירש בעלמא דבאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אין כאן תרומה ומעשר כלל והו"ל טבל גמור כשהיה, אבל בחולין דאזלא שמעתתא אליבא דרב דס"ל בעלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכן כאן בסוגיין דסוף מעילה דאזלה עיקר שמעתתא אליבא דר"ע דס"ל ג"כ אדם מקנה דבר שלב"ל עיין ביבמות (דף צ"ג ע"א) עיי"ש, וא"כ מכ"ש דחל קנין על הספק אפי' בטרם שיבורר הדבר, ודאי עכ"פ שפיר הוה תרומתו תרומה אלא שאין ברירה שאין אנו יודעים איזה שני לוגין גליא קמי שמיא דהם המה התרומה, וא"כ אסור לשתות דעל כל כוס יש לחוש שמא הוא התרומה. ובזה לא תקשי מירושלמי גיטין פ"ג ה"א דר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה ה"נ נימא דאין כאן תרומה כלל אבל התם לר"ש בעצמו קאי דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ע, והתבונן בדבר שהוא נכון ע"ד הפלפול

תוס' ד"ה כיסין אלוגין רמי ליה דס"ד דטעמא דמתניתין משום ברירה אע"פ שאינו מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש ברירה מ"מ דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש וכו' עכ"ל, וכתב הקרן אורה וז"ל וקשה דהא איכא תנאי דס"ל יש ברירה אפי' באינו מפרש שום דבר כמו באחין שחלקו דיורשין הן דכל אחד הוברר חלקו מתחילה עכ"ל ונשאר בקושיא, אך באמת התוס' כאן לא מסברא גרידא כתבו כן אלא דכבר הוכיחו כן בבכורות (דף מ"ח ע"א) אהא דתנן התם ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין והקשו התוס' שם ד"ה דכו"ע וכו' וז"ל משמע הכא דר"מ מספקא ליה אי אית ברירה או לא ותימה דר"מ אית ליה ברירה בהלוקח יין מן הכותים וכו' ויש לחלק דיש ברירה היכא דמתנה בפירוש וכו' עכ"ל, וא"כ היכא דלא פירש מספקא ליה לר"מ אי יש ברירה או לא ולכן כתבו גם כאן לשיטתם דשם דזהו קושית הש"ס כאן דאפי' לר"מ היכא דלא פירש הא הוה ספק, וא"כ לר"ע דמחייב אספק מעילות אשם תלוי אמאי מוציא והולך כל הכיס עד האחרונה ולרבנן נמי עכ"פ איסורא איכא, וכמו דברישא חייב לר"ע אראשונה אשם תלוי ולרבנן איסור לבד ה"נ צריך להיות הדין בסיפא, אכן להרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות שם יש שיטה אחרת בטעמא דר"מ התם ע"ש ולשיטתיה אין הוכחה מהתם דהיכא דלא פירש מודה ר"מ די"ל דאין ברירה, וי"ל דגם המפרש ורגמ"ה כאן סבירא ליה כהרמב"ם שם ולהכי לא פירשו כהתוספות דמדר"מ פריך אלא