תקנת עזרא (מעילה) קנב

בטיל למפרע דעתה הפרוטה ההיא כבר אין לה מתירין וא"כ למה ימעול, ותירצו דלא בטיל מטעם דהוה מטבע דבר חשוב ודבר חשוב לא בטיל בלי שום טעמים צדדיים, משו"ה מעל גם אחר שהוציא דאפי' בדבר דרבנן נמי מועלין מעילה גמורה וק"ל עכ"ל שם, ואף שיש לי לפקפק בזה הרבה מ"מ אחרי שיסוד הסברא דע"י דרבנן מועלין נמי ע"פ הגמ' דגיטין ראיתי שכתב כן השמ"ק בב"ב (דף ע"ט) בשם הראשונים והבאתי דבריהם לעיל (דף י"ג ע"א) וכ"כ גם הריטב"א בב"מ (דף צ"ט ע"א) והבאתיו לעיל אמשנה דהמפקיד מעות אצל שולחני וא"כ הדברים יש שפיר מקום להם, וא"ת הא ר"ע לא קחשיב דברים חשובים. אלא ז' דברים אגוזי פרך וכו' אין זה קושיא דכבר כתבו התוס' ביבמות (דף פ"א ע"ב) דבין לרבנן ובין לר"ע איכא עוד טובא ושם לא חשיב אלא השייכים בערלה ע"ש וזה פשוט

ולגירסת הצ"ק דהתוס' מתרצי דמעילה מדרבנן קאמר עכ"ל, פשטות הדברים דקרבן מעילה אינו מביא באמת רק קרן לבד ככל מעילה דרבנן, אלא דקשה לפ"ז דלמה ליה לר"ע לומר כיון שהוציא הראשונה מעל משום ספק מעילות הרי אינו חייב קרבן על מעילה מדרבנן אך י"ל דהרי הא דאין מביא קרבן אמעילה דרבנן כתבו רש"י ותוס' לעיל (דף ב' ע"ב) הטעם דהוה חולין בעזרה, וא"כ י"ל דזה אינו רק למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אבל למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא יכול להביא אשם מעילות גם על מעילה דרבנן כבנזיר (דף כ"ט) ע"ש כידוע, ובחולין (דף י"ז) דר"ע סבר בשר תאוה לא אחסר כלל ור"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל ופירש"י ד"ה בשר נחירה וכו' וזביחה דכתיב בהאי קרא וכו' לאסור שחיטת חולין בעזרה וכו' עכ"ל, א"כ לר"ע דכי ירחק וזבחת אתי לאסור בשר נחירה לדידיה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ שפיר מחייבו אשם תלוי אף על מעילה דרבנן ויש עוד להאריך בזה אך עת לקצר

בתוס' ד"ה ומודה ר"ע וכו' ובגמ' פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא עכ"ל מלשונם וכן מרש"י ורגמ"ה מבואר דאדר"ע פריך, ובאמת דלרבנן נמי יש נפ"מ בין רישא לסיפא, דברישא הרי לכתחילה אסור להוציא עכ"פ אפי' פרוטה ראשונה ובסיפא מותר לכתחילה להוציא עד פרוטה האחרונה שהיא הקדש, וא"כ גם לרבנן יש להקשות מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא דעל ר"ע הקושיא אלימתא יותר משו"ה כתבו דלר"ע פריך ולתירוץ הגמ' הרי לכו"ע ניחא בכל הג' רומיות ופשוט

בתוס' ד"ה היו שנים הגדול שבהן הקדש פי' ובסיפא דמתניתין נמי נימא דמטבע המובחר יהיה של הקדש אבל ארישא לא פריך דשמא לישנא דרישא משמע הכי עכ"ל, פי' דרישא אסיפא ומהא דשורים ארישא לא קשיא די"ל דלשון פרוטה בכיס זה לא משמע המובחר אלא פרוטה סתמא וממילא לא דמי לא רישא לסיפא ולא רישא לשורים, אבל בסיפא דלשון פרוטה מן כיס זה הוא ממש כלשון שור משורי ויקדש המובחרה שבפרוטות, ורש"י ורגמ"ה ביארו דהקושיא היא מדיוקא דהא שניהם שווין הראשון שבא לידו הקדש ובמשנתנו תנן דהאחרון הקדש, והתוס' לא ני"ל פי' זה דמנ"ל למידק הכי נידוק דהא שניהם שווין האחרון הקדש וק"ל והנה הנימוקי יוסף פרק השוכר את הפועלים כתב דדוקא באמר בית בביתי, אבל במכר סתם בית או שור נותן לו בינוני, אבל בר"ן בנדרים כתב בשם הרמב"ן להיפך עיי"ש בריטב"א ונימוקי יוסף ואין להאריך כאן יותר בענין זה

ובפסקי הרמב"ם בענין זה רבים חקקי לב דתירוץ הש"ס דמיירי באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש השמיט לגמרי, ודבריו בפ"ו מה' מעילה ה"ז סותרין לדבריו בפט"ז מה' מעשה"ק ה"ח כמו שהקשה הכ"מ ונשאר בצ"ע והבה"ז והפר"ח בספרו מים חיים כתבו יישובים כל אחד ע"פ דרכו. והרב חק נתן מחלק בין אומר שור בשורי בבי"ת לבין אמר שור משורי במ"ם, ובאמת בתוספתא דמכילתין פ"ג איתא דבפרוטה מן כיס זה הקדש נמי פליגי ר"ע ורבנן וגם איתא שם להדיא דטעמא דר"ע הוא משום דמחייב אספק מעילות אשם תלוי ועיין במלבושי יו"ט ח"ב חח"מ סי' י ובחידושנו להרמב"ם יתבאר איה"ש

דף כ"ב גמ' ומיחל ושותה מיד. הרגמ"ה פי' ומיחל שנעשה כל היין חולין לענין זה שיכול לשתות ממנו לאלתר רק שיזהר שישאר בכלי שיעור התרומה והמעשרות, ובהמפרש פי' לפי הגהת השמ"ק דומיחל קאי אלאחר השבת ופי' מיחל מחלל שלאחר השבת מחלל המעשר שני בכדי שיוכל לשתותו [וי"ל למה לא ישתה בלא חילול]. אבל השאר שותה מיד בשבת קודם החילול מטעם ברירה. וביתרון האור להגדול ממינסק זצ"ל הביא להקשות איך מותר לשתות אחר שבת הא החולין נעשה כבוש עם התרומה והמעשרות, דמש"כ הר"ן בחולין דאין משקה בולט ממשקה ע"ש פרק כל הבשר דף קי"א גבי בי דוגי היינו רק להס"ד אבל לא לפי המסקנא, וא"ת דשותה באמת כל היין של חולין בשבת קודם שנעשה כבוש מעל"ע אכתי התרומה והמעשר יאסרו זה את זה ע"י שנכבשו יחדיו מעל"ע, ואין לומר דבאמת התרומה והמעשרות אוסרין זא"ז וישתו אותן כהנים דוקא ובירושלים דוקא או שיחלל המעשר וישתו אותו כהנים אפי' במדינה, זה אינו דא"כ איך רשאי לעשות כן לכתחילה הא תנן במע"ש (פ"ג מ"ב) דאין לוקחין תרומה בכסף מע"ש משום דממעט באכילתן לזרים ובשביעית (פ"ח מ"ז) תנן דאין מבשלין ירק ש שביעית בשמן של תרומה ע"ש וה"נ ממעט הוא באכילת התרומה ומע"ש, ואין לומר דטעם היוצא מהתרומה קודם הפרשה אינו אוסר דהוה כמו ששייר בתחילה קודם חלות התרומה והמעשר, גם זה אינו דאפי' לשייר בהדיא אינו יכול דהוה דבר שאינו ברשותו ממש עיין ח"מ סי' ר"ט וסי' רנ"ז סעי' א' בהגה ובירושלמי פסחים (פ"ד ה"ט) המקדיש שדה אילן מהו שישייר בגידוליהן וכ"ש בכה"ג דלא הוה שיור ועפ"ז אפשר לקיים פירש"י ביומא ובגיטין דמיחל היינו דמחלל המע"ש ערב שבת ונדחק בטעם הדבר והתוס' שם הקשו עליו ע"ש, ולפי קושיא זו אפשר דצריך לחלל המע"ש כדי שלא יאסרו התרומה והמעשר זא"ז מטעם כבוש] ותירץ שם ע"פ מש"כ החו"ד ביו"ד סי' ק"ה סק"ב ליישב המשניות דכבושין מותרין ואמאי הא כבוש כמבושל כמשה"ק התוי"ט, ותירץ דהא דטעם כעיקר לאו דאורייתא הוא מטעם ביטול ברוב אבל הטעם בעצמו אסור מה"ת ככל היוצא מן הטמא מקרא דהטמאין, וא"כ בתרומה דליכא קרא לאסור היוצא גם הטעם גופא אסור רק מדרבנן ומשו"ה כבוש מותר דלא החמירו בכבוש וא"כ גם הכא ניחא עכת"ד הגאון הגדול הנ"ל, וכה"ג איתא בנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' ס"ו לתרץ את הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"ח בהא דחלב סגי בחותם אחד ע"ש, וכן כתב הבאר יצחק לתרץ הא דקשה בגמ' דע"ז (דף ל"ה) חלב למאי ניחוש לה אי משום עירובי ניקום וכו' אי דקא בעי לגבינה ה"נ ע"ש, וקשה נהי דלא ידע מעיקרא מחשש דקאי ביני אטפי מ"מ אף דחלב טמא אינו מעמיד עכ"פ כבוש מעל"ע ודאי הוא ולמה יהא מותר, ותירץ דטעם חלב טמא אינו אסור ע"ש