תקנת עזרא (מעילה) קנא

שליחות נמי ס"ל להרמב"ם דאינו חייב דהרי לא ציוהו להוציאן משו"ה פסק דשניהם לא מעלו לא הגזבר ולא הנפקד, ואפשר שגם תוספתא דמכילתין אחר התקנה נשנית ע"ש ודו"ק

ובזה יש ליישב ע"ד החידוד הא דפסק הרמב"ם בנתנה לספר נכרי מעל מיד ולישראל לא מעל דמחוסר משיכה, והקשו עליו הא איהו גופא פוסק כריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ גם בישראל מעל מיד כדאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ועיין לעיל (דף י"ח) מש"כ בזה, אבל לדרכנו עתה י"ל דהא בלאו"ה הקשו שם התוס' דהא רבא עצמו ס"ל כריו"ח ואיך אמר דקרא ומתניתא מסייע לר"ל, אבל כבר הקשה שם השמ"ק מאי מקשה לריו"ח מהא דנתנו לספר לא מעל עד דמשיך הא גם ריו"ח מודה דאחר תקנת חז"ל כסף אינו קונה דהפקיעו קנינו והעמידו על משיכה, ולכך לא מעל, ותירץ השמ"ק דלענין מעילה לא תקנו חז"ל תקנתם וזה דוחק ועיין לעיל שם מש"כ בזה, אך י"ל דקשה ליה להש"ס קושית התוס' כאן דלריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ מותר המוכר להשתמש במעות דבזה לא עקרו חז"ל דין התורה כמש"כ התוס', והואיל ומותר להשתמש במעות וחייב גם באונסין לכו"ע ואפי' לרב נחמן כל כמה דלא קבל עליו מי שפרע לשיטת הרי"ף והרמב"ם כידוע עיין ח"מ סי' ע"ו א"כ הו"ל למעול מטעם הנאה שיש לו טובת הנאה משו"ה מתניתא מסייע לר"ל, אבל הרי כתבנו דבהקדש לאחר תקנת חז"ל דיש בהן דין שומרין אין כאן שוב טובת הנאה כלל, א"כ אין קושיא ממתניתא דדילמא לאחר התקנה נשנית משנה זו, אך לריו"ח גופא הא אי אפשר לומר דנשנית לאחר התקנה דהרי אמשנה דבני העיר ששלחו את שקליהן וכו' משני ריו"ח הא מני ר"ש היא ולא ניח"ל לומר דלאחר התקנה נשנית המשנה או דלא ס"ל לריו"ח כלל להך תקנה, ורק ר"א משני תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדישות, וא"כ אריו"ח שפיר קשה מהך מתניתא דלמעול מטעם טובת הנאה, ולפ"ז א"ש הכל דרבא לשיטת ריו"ח קאמר מתניתא מסייע ליה לר"ל דמעות אינן קונות ד"ת דאל"כ למה לא ימעול מטעם טובת הנאה דהרי המוכר מותר להשתמש בהן ובאחריותן אינו חייב דהא אין דין אחריות שמירה בהקדש, אבל רבא בעצמו להלכה ס"ל כר"א דהיתה תקנה שיהא דין שומרין בהקדש וא"כ ליכא טובת הנאה ואפשר דנשנית אחר התקנה ומשו"ה לא מעל עד דמשיך דמחמת שימוש המעות הרי ליכא עתה טובת הנאה שהרי לטובת עצמו נתן לו, ומחמת קנין אין כאן מעילה דהא אפקיעו רבנן קנין כסף ואוקמה אמשיכה, אך בספר גוי דמעות ג"כ קונות ומעל מיד משום קנין וא"ש הכל ע"ד החידוד ועיין בח"מ ס' רכ"א בנתיבות סק"י ובפ"ת שם סק"י וקצרתי

בתוס' ד"ה המפקיד מעות אצל שולחני וכו' וצ"ע בב"מ פ' המפקיד דמייתי לה לההיא דהכא ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא עכ"ל, כבר נתבאר לעיל בדברינו דשם לאו משנתנו מייתי הש"ס רק ברייתא דממשנתנו אין ראיה דאיכא למימר דתרווייהו לא מעלו אף דנקט תנא לא מעל בלשון יחיד וק"ל

ד"ה פרוטה של הקדש שנפלה וכו' עד סוף הדיבור, דיבור זה צריך ביאור ארוך ורחב ויחדתי מדור בפ"ע בקונטרס מיוחד לפרשו מכל צדדיו וכאן אפרש בקצרה, הנה התוס' מפרשי מעילה דמשנתנו מעילה גמורה מדאורייתא והא דמחייב ר"ל מעילה על הראשונה אף דרק ספק הוא אם נהנה מפרוטה של הקדש, ר"ע לטעמיה דמחייב אספק מעילה אשם תלוי ובמעילת פרוטה שאין לך מעילה יותר מועטת מזו מודה ר"ע לר' טרפון בכריתות שם דמביא עתה גם הקרן והחומש ומתנה וכ"כ התפא"י במשניות כאן וזה נכון ובכריתות שם כתב התפא"י אחרת ע"ש, והקשו בזה"ל תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה עכ"ל, מבואר דרק על פרוטה של הקדש שנפלה תמהו דלבטל ברוב אבל על פרוטה בכיס זה הקדש לא הקשו ודבר זה צריך טעם דלכאורה גם על בבא דפרוטה בכיס זה הקדש קשה דליבטל ברוב, וכתבו הרבה אחרונים דהתוס' אזלו כאן בשיטת רבינו משולם במרדכי סוף חולין שכתב דבדבר שבא לעולם ע"י תערובות לא שייך בטול ועיין בספר ברוך טעם שער התערובות דין א' פרק ד' ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ג אות למ"ד מש"כ בזה וכן האריכו בזה עוד אחרונים ובקונטרסי הארכתי בענין זה הרבה עיי"ש וכאן לקצר אני צריך, ומקושית התוס' כאן הקשו איזה אחרונים על הש"ך ביו"ד סי' ק"ט דס"ל דבלא נודע התערובות לא מהני ביטול מדאורייתא ועיין ברא"ש פרק גיד הנשה סי' ל"ז בארוכה, א"כ מה הקשו התוס' דלבטיל ברובא נימא דמתניתין מיירי דהוציא הפרוטה קודם שנודע התערובות, ודברתי מזה בקונטרסי שם בארוכה, ויש שהקשו עוד יותר להירושלמי פ"ב ה"א דערלה דלענין בטול נודע התערובות לבעלים דוקא בעינן וכיון דבעלים דהקדש הוא גבוה הרי לא שייך כלל נודע התערובות לבעלים דקמי שמיא גליא, אבל הא בורכא דהרי הא דבעינן שהתערובות יהיה נודע לבעלים הכונה היא לבעלים של ההיתר ובעלים דההיתר הרי הדיוט הוא ובודאי שייך נודע, אלא דמ"מ קשה בהא דיבמות (דף פ"א ע"ב) חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בב' חתיכות של חטאת טהורות וכן פרוסה של לחה"פ טמאה שנתערבה במאה חתיכות של לחה"פ טהורות תעלה, וכן בזבחים (דף ע"ח) הפגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ומבטלו, ובמנחות (דף כ"ג) פריך ולא קמבטיל שיריים לטבלה ע"ש, ובכל הני הרי גם ההיתר לגבוה שייכי ואיך שייך בטול, ואכמ"ל אבל האמת נראה דמה דקודם שנודע התערובות לא שייך בטול הוא רק מדרבנן, ועכ"פ שפיר הקשו כאן התוס', עוד העירו רבים על קושית התוס' כאן דמאי קושיא הא קיי"ל בסוף ביצה דממונא לא בטיל, והוכיח מזה השב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ד דהקדש רק דין איסור יש לו ולא דין ממון כלל, ומה ששייך לפלפל בזה נתבאר בישע ה' בארוכה בקונטרס האמור, וכאן אינני רוצה להתרחק מהפשטות וע"כ די במה שהערתי כאן

ותירצו התוס' וז"ל וצ"ל דליכא אלא חד בכיס ועיין בשמ"ק כאן] אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל, והנה תירוצם השני מפליא כל עין רואה דהרי כמו שא"א לתרץ דמשו"ה לא בטלה מטבע של הקדש משום דהוה דשיל"מ, דדשיל"מ דלא בטיל הוא רק מדרבנן ואיך יביא קרבן מעילה שמה"ת הוא חולין בעזרה כמש"כ כן בעצמן כאן, ה"נ הא דדבר חשוב לא בטיל נמי רק מדרבנן הוא דידוע דדבר חשוב נמי בטיל מה"ת והוא פלא, ובספר קול יהודא ליקוטים הביא לבאר תירוץ התוס' בשם הגאון הגדול המפורסם רבינו אברהם ברוידא זצ"ל הכי, דבאמת בגיטין (דף נ"ה ע"ב) איתא דגם ע"י מה שהוא הקדש רק מדרבנן יש מעילה, והשתא הכי פירושו של התוס' וכי תימא דהוה דשיל"מ ולא בטיל זה אינו דהוא רק מדרבנן, פי' בשלמא אם מה"ת לא בטיל שפיר דאף שהוציא הפרוטה מעל דכן הוא גזה"כ, אבל כיון דלא בטיל רק מדרבנן מטעם דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"י פדיון, א"כ אחר שכבר הוציא שוב הרי לא שייך פדיון א"כ שוב