תקנת עזרא (מעילה) טו

דאין חייב חומש על תרמ"ע של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה עכ"ל, והכ"מ לא הראה מקומו אבל כן מפורש בירושלמי פ"א ה"ב דמס' דמאי והובא בר"ש שם, והאי טעמא שייך גם בתרומה דרבנן אבל קדשים דלא שייך בהו טעמא דזלזול דבלא"ה בדילין מהן ונוהגין בהם כבוד משו"ה בדרבנן אין חומש, שנית כיון דבמעילה יש חומש ואשם ולא אזיל חד בלי חבריה ובדרבנן הרי אין אשם משום איסור חולין בעזרה משו"ה גם חומש ליכא, משא"כ בתרומה דרבנן וכיוצא כיון דגם בדאורייתא קרבן ליכא רק חומש משו"ה משלם חומש גם בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, משא"כ במעילה דא"א לתקן כעין דאורייתא משום האשם משו"ה די שישלם הקרן לבד, ושלישית י"ל לפ"מ שהחליטו האחרונים דגם שוגג דרבנן צריך כפרה דלא כהנתיבות בח"מ סי' רל"ד סק"ג, והתוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר כתבו דתשלומי קרן וחומש דתרומה הוא משום כפרה אבל תשלומי קרן וחומש דמעילה הוא משום גזל הקדש לא משום כפרה ע"ש, א"כ בתרומה כיון דגם החומש בא לכפרה גם בתרומה דרבנן בעי כפרה ומשלם החומש, אבל חומש דמעילה שאינו בא לכפרה רק גזה"כ הוא לכן במעילה דרבנן ליכא חומש

וא"ש בזה גם הא דהפודה מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש כדאיתא בדמאי פ"א, משום דרק באכילה דשייך כפרה צריך חומש. לכפרה אבל בפודה לא בעי חומש כמש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ויחזור ויפדה, ובגמ' שם (דף נ"ו) אע"פ שמקיל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו נמי הוא מה"ט, ואף שהנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב כתב דקדוה"ג גם במעילה החומש הוא משום כפרה ולא משום גזל דהרי קדוה"ג לאו בר דמים הוא ע"ש וכאן בסוגיא הרי בקדוה"ג איירינן מ"מ כבר ביארתי בתשובה בספרי תקה"ש דיש ראשונים דס"ל דקדוה"ג נמי משום שיווי דמים הוא וגזל יש בו, והנה ברמב"ם פ"ט הי"ג מה' מעה"ק ז"ל הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה עכ"ל, והיא בעיא דלא אפשיטא במנחות (דף ע"ז ע"ב) ותמה הכ"מ למה אינו מדמע כתרומה כיון דספק הוא הו"ל לפסוק לחומרא עכ"ל, והג"מ ר"י פיק ז"ל בחידושיו תירץ דכיון דמה"ת גם תרומה בטלה ברוב ורק מדרבנן בעינן ק"א הו"ל ספק דרבנן ולקולא, אלא שהקשה דלמה פטרו הרמב"ם מחומש מספק ולא תירץ כלום, והמל"מ שם כתב דבאמת לדעת התוס' בכתובות הנ"ל דהחומש הוא משום כפרה בתרומה צריך להפריש חומש מספק אלא שא"צ ליתנו לכהן דהכפרה תלויה בהפרשה עכת"ד, אבל לפי דברי הרמב"ם פ"י ה"ד מתרומות הנ"ל דמן הדין א"צ חומש אתרומ"ע של דמאי והא דמשלם חומש הוא רק שלא יזלזלו בה, ולהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן מחמרינן הוה לחם תודה דין תרומה מספק האיבעיא דלא אפשיטא דהוה רק מדרבנן, וזלזול הכא ליכא שהרי היא קדשים משו"ה אין בו חומש, ופרט זה הוא רק לפום רהיטא בשגם יש לעיין עוד אם גם במקום חיוב מיתה בידש"מ ס"ל להרמב"ם ספק דאורייתא לקולא, ובפרט דכאן החיוב מיתה גופה היא בעיא דלא אפשיטא ועיין בתוי"ט פ"ב דביכורים מ"י, ועיין עוד במש"כ בענין זה לקמן (דף ט"ו ע"ב) על המשנה דהתרומה ותרומ"ע וכו', וכאן אין להאריך יותר

ולכאורה לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלממון אוקמה אדין תורה ע"ש, א"כ כשגזרו איסור דמאי על פירות ע"ה למה גזרו תשלום חומש, הרי לענין הוצאת ממון אוקמה אדין תורה, אבל באמת אין כאן קשיא דלכאורה להש"ך יקשה איך משכח"ל כלל איסור דרבנן הרי בזה שאנו אוסרין איזה דבר על האדם אנו מפסידין אותו ממון, עיין בפנ"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אמר אביי כל שבידו וברשב"א גיטין (דף נ"ג ע"א) ד"ה מאי טעמא ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"ג] וע"כ לומר דהש"ך לא קאמר לה רק לענין להוציא ממון ממקום אחר בזה אמרינן דחז"ל גזרו רק לענין איסור אבל לא לענין ממון, אבל מה דמפסיד ממון תיכף ע"י האיסור ודאי ע"ז היה עיקר הגזרה ויש להם כח ע"ז מטעם הפקר בי"ד, וכיון דחומש תרומה ותרומ"ע הוא משום כפרה הרי החומש במקום האיסור גופיה קאי שאחז"ל שזה יהיה אסור באכילה ושיצטרך כפרה כתרומה דאורייתא, דענין הכפרה והאיסור דא ודא אחת היא, והא דמשלם קרן במעילה דרבנן אף דמעילה לאו משום כפרה הוא משום דהקרן הא משתרשי ליה ודו"ק בכ"ז היטב

שם בגמ' מתו נמי תנינא וכו' לגירסת רש"י הלשון אינו מדוקדק אבל מ"מ אשכחן בש"ס כה"ג וז"ל ספר הצבא לבעל המאור ז"ל, מידה חמישית תנינא ברוב מקומותיו הוא ע"ד בירור ופישוט כלומר הא תנינא ולא אצטריך לן למיהדר בה חוב, ונמצא בקדושין (דף כ"ג ע"א) בחילוף זה על משנת עבד כנעני שקונה א"ע תנינא זכין לאדם שב"פ וא"ח אלא בפניו הוא אמור דרך קושיא לסתור מה שלפניו על דר"מ ועל דרבנן, ובשבת (דף קמ"א) אראב"א תנינא הקש שע"ג המטה וכו' לקושיא על ר"נ עכ"ל וה"נ דכוותם אלא דלשון נמי קשה מעט אבל מצינו גם כיוצא בזה בזבחים (דף מ"ג ע"א) וגם שם הקושיא על עולא וק"ל

ברש"י ד"ה ומשני הואיל וכו' דכתיב ביה ירצה לכפר עכ"ל, ברגמ"ה הלשון דכתיב ונרצה לו לכפר וזה נכון עיין בתוי"ט זבחים פ"ב מ"ג ובנימוק"י הגרי"ב שם ודו"ק

דף ג' והתנן חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין, לשון זה דלא נהנין ולא מועלין איכא בכמה דוכתא בכונה שאסור בהנאה רק מדרבנן, ועין כאן ברש"י ובתוס' ובבה"ז וביתר המגיהים, וגבי קדשים שמתו קתני בלשון יצאו מידי מעילה ד"ת לשון דלא מצינו בשאר דוכתי, ונראה מזה דקדשים שמתו רק מידי מעילה יצאו דבר תורה אבל אסורין בהנאה מה"ת גם כשמתו, וכן מוכח מהתוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) שהקשו שם ד"ה איפוך דלמ"ל קרא דרעהו למעט הקדש תיפוק ליה שאין המת שלו ואם קדשים שמתו מותרין בהנאה לא מקשו מידי, ומדברי התוס' האלה מוכח דלא לבד הנאה של כילוי אסור שהרי יש מצוה לקוברן כדתנן בתמורה (דף ל"ב ע"א) אלא אפי' הנאה שאינה של כילוי דיוכל לקוברן אח"כ נמי אסור דאל"כ אכתי אין מקום לקושיתם, וכן בדין דכיון דכל הקדשים ואפי' קדשים קלים מחיים אסורין בהנאה כמו שנתבאר בדברינו לעיל (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה קדק"ד מקרא דבל יחל דברו ע"ש, וכל הקדשים אסורין באכילה קודם זריקה מקרא. דודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל כבפסחים (דף ע"ז ע"ב) ואיכא נמי בכולן לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כבמכות (דף י"ז) ולשיטת הרמב"ם לאו זה גם על הנאה קאי עיין פ"א מה' מעילה, א"כ אף כשמתו במה