תקנת עזרא (מעילה) יד

שייך לומר דאהכי חייביה רחמנא, שוב קשה נימא דנפשו של אדם קצה באכילת איסור מכח איסור האחר שבו ולא יתחשב להנאה ויפטור מקרבן מעילה, וצ"ל דש"ס דידן לא ס"ל סברת הירושלמי ואפי' אכילת איסור בשוגג חשיב שפיר נהנה, ועיין בבכורות (דף ל"ז) ובמהרי"ט אלגזי שם מה שהאריך בזה ובסמ"ע לחו"מ סי' רל"ד דטעם דהמוכר דבר איסור לחבירו ואכלו דחייב המוכר להשיב הדמים הוא רק משום קנס ע"ש, וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק בהל' תרומות פ"י כהירושלמי דאכילת איסור לא חשיב נהנה, משו"ה שפיר פסק דקדק"ד ששחטן בדרום אין בהם מעילה מה"ת דלא חשיב נהנה מן הקודש כלל כיון שיש בהו עוד איסור זולת איסור הנאה דהקדש ועיין בקונטרסו של הגאון הנפלא ר' אליה דוד ראבינאוויץ אב"ד דק"ק ירושלים זצ"ל בריש ספר המדרש והמעשה אות ד' ועיין במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן ט'

אמנם אין תירוץ זה עולה על הרמב"ם לפי האמת מכמה הוכחות, חדא דהרי משנה שלמה שנינו בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם מעילות טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין וכו' ופסקה הרמב"ם הרי דאע"פ שיש בהחתיכה עוד איסורין חוץ מאיסור מעילה מ"מ חייב מעילה, ועוד איתא בכריתות (דף כ"ג) כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה הרי דגם על איסור חלב יש מעילה, ואין לומר דמיירי אם הזיד בחלב ושגג במעילה דאז הרי לא שייך סברא דקץ מכח אכילת חלב כיון שהיה מזיד אחלב, דא"כ גם מקרבן מעילה פטור לפי שאינו שב מידיעתו דמזיד על החלב שהוא בכרת כמש"כ התוס' בשבת ודף צ"ג ע"ב) ד"ה ששגג, ועיין במהרש"א פסחים (דף כ"ט) מש"כ בתוס' ד"ה ר"נ על דברי רש"י שם דמוקי הא דאמר האוכל חמץ דהקדש במועד לא מעל בהזיד בחמץ ושגג בהקדש עיי"ש ובספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' א' ובתוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד ע"ש, וגם אין לומר דמיירי בהזיד בלאו דחלב ושגג בכרת דהוה שב מידיעתו לענין קרבן, דא"כ שוב נשאר הסברא דקץ באכילת איסור כרת כיון ששגג בכרת ושוב לא חשיב נהנה ולמה יתחייב מעילה, אלא ע"כ דלענין מעילה לא אמרינן לעולם סברא דקץ מהאי קרא גופא דכל חלב, שמרבינן חלב למעילה אע"ג דיש בו גם איסור אחר, ועוד דהרי לקמן (דף י"א ע"א) בעינן קרא שאין חייבין על דם קדשים קרבן מעילה ולמ"ל קרא הרי יש בו גם איסור דם והוה קץ באכילה ולא נהנה, אלא ע"כ דאע"פ דיש עוד איסור חייבין קרבן מעילה משו"ה בעינן קרא למעט דם ממעילה, ואין לדחות דקרא דממעט דם ממעילה אתי לדם שבשלו דאין עובר עליו, חדא דקרא דלכפר ע"כ אדם חי קאי דמבושל אינו ראוי לכפר דהרי זהו גופא הטעם דאין עוברין עליו משום שאינו ראוי לכפר כידוע, ותו דהרי שיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת רש"י דדם שבשלו עוברין עליו ודו"ק וקשה לדחות דאתי קרא לשאר הנאות חוץ מאכילה וטפי יש לדחות דקרא אתי לענין מזיד שלא ילקה על דם משום לאו דמעילה ובמזיד הרי לא שייך קץ ודו"ק

ולכאורה היה אפשר לומר לפי המבואר לקמן ודף י"ח ע"ב) דיש ב' מיני מעילה חדא דהנאה וחדא דהוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ולקמן (דף י"ט ע"א) איתא אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול ופירש"י שכשאוכל את התרומה הרי מוציאה לחולין, דס"ל כהתוס' יומא (דף פ"א) ומנחות (דף ס"ט) דתרומה ע"י אכילה נעשית חולין, וכיון דילפינן מעילה חטא חטא מתרומה לכאורה נראה דגם הקדש יוצא לרשות חולין ע"י אכילה, וא"כ באכל הקדש בשוגג י"ל דנהי דבקודש לבד כשאכלו יש גם איסור הנאה וגם איסור הוצאה מרשות לרשות, מ"מ גם באכל חלב או איסור אחר דקודש אע"פ שאין מתחייב אהנאה משום דקץ באכילתו כאמור לעיל, מ"מ חייב הוא מעילה משום הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט ונהי דמזיק הקדש פטור מ"מ באכלו כדרך אכילה אין זה מזיק רק שלא נהנה משום דקץ באכילת איסור אבל משום הוצאה לרשות הדיוט יתחייב מעילה, אבל לאחר העיון גם זה אינו דא"כ למה פסק הרמב"ם בפ"ז מה' מעילה ה"ב דאם היה הבשר בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכהת"כ אין שליח לדבר עבירה ע"ש, ועיין במל"מ שם מש"כ בזה, ואי נימא דבאכילה איכא מעילה משום הוצאה מרשות למה לא יתחייב המשלח על אכילת השליח בשר העולה, אלא ע"כ כיון דההוצאה לא הוה רק ע"י אכילה אם לא נהנה כדרך אכילה והנאתה גם הוצאה מרשות הקדש וחילול ליכא כמש"כ השמ"ק בכתובות ודף למ"ד) ע"ש, ולא שייך לחייב את השליח מטעם הוצאה מרשות לרשות אלא כשיש חיוב מטעם אכילה וכשיש איסור גם זולת איסור מעילה הדרינן לכללא דאשלד"ע ודו"ק, ומהראוי היה להעיר כאן גם בדברי התוס' מעילה (י"ח ע"ב) שכתבו דגם במעילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וגם היה ראוי להעיר בשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש במעילה פ"ה דס"ל דגם הוצאה מרשות הקדש החיוב הוא משום הנאה ע"ש, אלא שאינני רואה להאריך יותר מדי וגם המבין יבין מעצמו ע"פ דברינו עד עתה מה שיש לדבר עוד בזה ע"פ שיטת התוס' והרמב"ם שהעירותי זה עתה, ומ"מ אביא כאן להשלמת הדברים מה שהביא הרב דרך ים בשם אחד מהחריפים מוהר"ר בנימין הערמעלע שליט"א להעיר, דבשואל על הקדישו למה לא יתחייב מעילה משום מוציא מרשות הקדש, והרי ביבמות (דף פ"ח) אמרינן הקדש שלו מהימן משום דבידו לאיתשולי עליה ואם ימעול כשישאל על ההקדש הרי אין זה בידו עיין בזבחים ודף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה כל, אך י"ל דע"י שאלה הרי נעשה חולין למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו וממילא ליכא מעילה, אלא דלפי"ז לא יהיה רשאי לשאול על הקדישו רק ע"י חרטה דמעיקרא אבל ע"י חרטה דהשתא דהותר רק מכאן ולהבא לא יוכל להתיר משום דיבוא לידי מעילה ויש להאריך ולהרחיב בזה, אלא דבאמת לדינא נראה דודאי השואל על הקדישו אין בו משום איסור מעילה דהוצאה מרשות הקדש אפי' ע"י חרטה דהשתא, ולא כתבתיו רק להעיר אח המעיין בפלפולים וסברות שכתב הרב דרך ים דכל פטפוטי דאורייתא טבין, ולענין הא דהרמב"ם פוסק דמעילה דקדק"ד ששחטן בדרום וכיוצא הוא מדברי סופרים, יתבאר איה"ש עוד בדברינו להלן ובחידושי על הרמב"ם הל' מעילה

רש"י ד"ה אליבא דר"י וכו' ג' מיעוטים עכ"ל ולא אמרינן אין מיעוט אמ"ע אלא לרבות כיון דכל מיעוט בא לענין אחר ובירושלמי הוריות יש דבג' מיעוטים לא אמרינן אין מא"מ אלא לרבות

שם בגמ' דאורייתא משלם חומש דרבנן לא, אין להקשות מ"ש מאוכל תרומה דרבנן כגון תרומת פירות ותרומת מעשר של דמאי דמשלם חומש כבתרומות פי"א מ"ב ובב"מ ודף נ"ה ע"ב) וכן פסק הרמב"ם דשלשה תשובות בדבר, חדא דהרמב"ם גופא כתב בפ"י מה' תרומות ה"ד בזה"ל דמן הדין היה