תקנת עזרא (מעילה) קמח

בעה"ב לזכות בהמקח לבעה"ב ולא כיון השליח לזכות לעצמו, וא"כ אע"ג דבעה"ב לא זכה שהרי בטל השליחות מ"מ הרי השליח ודאי לא זכה כיין שלא רצה ולא נתכוין לזכות לעצמי ועיין בב"ק (דף ק"ב) ד"ה מי הודיעו נמצא דזכה החנוני בהמעות ע"י בעה"ב, ונהי דלא זכה בעה"ב בהמקח מ"מ הרי אין החנוני מחויב להחזיר המעות כיון שלא הודיעו השליח שהוא שליח והשליח הא לא פשע דהרי לא ידע שבטלו [עיין ח"מ סי' קפ"ב סעי' ב' ובנתיבות שם ס"ק ב'] ואף דבח"מ סי' קכ"ב סעי' א' איתא לקצת פוסקים דמלוה ששלח שליח לקבל חובו מהמלוה והלוה מסר החוב להשליח אם המלוה בטל השליחות ונאבד המעות מיד השליח, חייב הלוה לשלם שנית דהו"ל להלוה לאסוקי אדעתא שמא יבטל המלוה את השליחות עיי"ש בש"ך סק"ד, שאני התם שהלוה יודע שהוא רק שליח אבל הכא שלא ידע החנוני כלל שהוא שליח ודאי שאיני מחויב להחזיר המעות, וא"כ הרי בעה"ב צריך לקבל המקח ע"כ אע"פ שלא קנה אותו מפני שבטל השליחות דהא גם השליח אינו חייב להחזיר לו הדמים דהא לא פשע כלל ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבטל המשלח להשליחות, וכיון שכן ממילא בעה"ב שהוא גרם שיזכה חנוני בהמעות הוא זוכה בהמקח דהו"ל כאילו באו המעות מהמשלח להחנוני ע"י קוף או חשו"ק ולא ע"י השליח, וא"כ אף שבעה"ב פטור מקרבן מעילה דמזיד הוה אבל מ"מ למה יתחייב השליח קרבן מעילה, להכי הוסיף רש"י הטעם דבמעילה כשבעה"ב מזיד אשלד"ע כבכל התירה, וכונתו היא דהא בקדושין שם הקשה הש"ס בעשה שליח שליחותיה אמאי מעל בעה"ב הא קיי"ל אשלד"ע ומשני דמעילה שאני דיש בה שלד"ע, והקשו המפרשים דמעיקרא מאי קושיא הא אפי' ע"י קוף או חשו"ק נמי מעל בעה"ב אף דודאי לאו בני שליחות נינהו וא"כ אף דאשלד"ע נמי חייב המשלח במעילה, ותירצו דבשלמא קוף וחשו"ק דאי אפשר לחייבם מעילה משו"ה חייב המשלח אבל אם השליח בר דעת דאדעתא דנפשיה עביד ואפשר לחייבו אם אשלד"ע המשלח פטור והשליח חייב עיין מש"כ בתוס' נתנו ע"ג קוף בסוף הדיבור בחידושנו לעיל ובפנ"י קדושין שם ובנו"ב מהדו"ק שם, ומשו"ה מוכרח הש"ס לתרץ דבמעילה ישלד"ע, ולכן שפיר כתב רש"י בנזכר בעה"ב דכיון שבטל השליחות ממילא הדר דין מעילה לדין כה"ת דאשלד"ע והוה כאלו לא שלחו בעה"ב כלל ועשה השליח מאיליו וחייב השליח, דאין לומר יהיה כאילו בא המעות לחנוני ע"י קוף או חשו"ק דהני א"א לחייבם אבל כשהשליח בר דעת ובר חיובא איהו חייב במעילה, ונהי דבאמת מחויב המשלח לקבל הקנייה משום דאין החנוני מחויב להחזיר את המעות, אבל במעילה מחויב השליח כמו להס"ד קדושין שם דגם במעילה אשלד"ע וחייב השליח אף דהמקח קנוי לבעה"ב ה"נ אליבא דאמת בנזכר בעה"ב ואין סתירה בדברי רש"י ודו"ק

ולפ"ז אינו מוכח דרש"י בקדושין ס"ל דבשוגג נמי אין שליח לד"ע די"ל דרש"י ס"ל דבשוגג ישלד"ע כדמשמע מדבריו בב"ק ודף ע"ט) בנתנו לבכורות בנו דפי' בפי' האחרון שהוא העיקר דמיירי בגנב שאמר לכהן וכשמתה חייב הגנב הרי דישלד"ע בשוגג וכמו שהוכיחו התוס', רק דבקדושין שם כיון דנזכר בעה"ב אנן סהדי שבטל השליחות ושוב אמרינן אשלד"ע והוה כעשה מאיליו לא על פי שליחות המשלח כלל משו"ה חייב השליח שהוא בר דעת קרבן מעילה, דדוקא כשלא נזכר בעה"ב חייב בעה"ב מגזה"כ דבמעילה ישלד"ע והוה כעשה בעה"ב, אבל כשנזכר ואנן סהדי שבטל השליחות והוה כעשה השליח מאיליו נשאר הכלל דאשלד"ע וחייב השליח שהוא בר דעת קרבן מעילה ודו"ק בכ"ז, והרש"ש בקדושין (דף נ' ע"א) ברש"י שם ד"ה שליח מעל וכו' הקשה לפי ההבנה דרש"י ס"ל דבשוגג נמי אשלד"ע ורק מטעם דכיון דמשלח אינו חייב ממילא אשלד"ע וחייב השליח והקשה ממשנה דבסמוך נתן לו פרוטה וא"ל הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות וכו' שניהם לא מעלו, ואמאי לא ימעול שליח ע"ש וכן הקשה ממשנה דלקמן ע"ב המפקיד מעות וכו' אם מותרין וכו' לא מעל אמאי לא מעל השולחני ע"ש שנשאר בצ"ע, אבל לדברינו ניחא הכל דמטעם דלא מעל בעה"ב לחוד אין לחייב עוד את השליח רק בצירוף טעם דנזכר בעה"ב ובודאי ביטל השליחות כמו שנתבאר יפה ובזה מיושב כמה קושיות האחרונים בענין זה ועיין בטו"א לחגיגה (דף יו"ד ע"ב) ודו"ק היטב

וכתב הקרן אורה וז"ל בפיהמ"ש להרמב"ם כאן משמע קצת דאין המשלח חייב אלא דוקא אם השליח הוא ג"כ שוגג, וכן משמע כאן לשון הש"ס דקאמר ואע"ג דלא אדכר שליח משמע דבעינן שגם השליח יהיה שוגג, אבל דעת התוס' בקדושין דאפי' אם השליח מזיד מתחילתו נמי חייב המשלח עכ"ל, ובמקו"א הארכנו בזה

במשנה נתן לו דינר זהב וכו' והביא לו בשלשה חלוק ובשלשה טלית שניהם מעלו, ע"פ החשבון חסר עוד דינר כסף אחד ועיין תוס' כתובות (דף צ"ח ע"א) שהאריכו בזה

ע"ב בגמ' כגון דאייתא ליה שוה שש בשלש, נראה מזה דכל השקלא וטריא הוא מנתן לו דינר וכו' וכן הוא גם בכתובות שם, ולכאורה קשה אמאי לא פריך מרישא נתן לו שתי פרוטות להביא לו אתרוג וכו' ש"מ האי מאן דא"ל זבין לי כורא וכו', ונראה לי דברישא גם המקשה סלק אדעתיה דמיירי בהביא לו אתרוג שוה ב' פרוטות בפרוטה, והא דר"י ס"ל בעה"ב לא מעל משום דמצי א"ל אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע הוא, משום דבאתרוג של מצוה איירי ולא שייך כאן ענין מצות לאו ליהנות נתנו ואכמ"ל בזה] וקיי"ל בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו שצריך להוסיף עד שליש בדמיו לקנות מהודר, ואם כבר קנה אתרוג פשוט א"צ עוד לקנות מהודר יותר לכו"ע ע"ש, וא"כ כשבעה"ב רצה לקנות מהודר בעד שתי פרוטות והוא כבר יחד עם הוספת השליש במצוה והרי יותר אינו מחויב. ועתה שהביא לו בפרוטה אחת נהי שהוא יפה כהשוה ב' פרוטות מ"מ דין הוספת שליש להידור לא יצא שהרי בעד ב' פרוטות היה קונה מהודר כפליים, משו"ה ס"ל לר"י דיכול לומר לו אתרוג גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע לפי ההידור, ולר"ח דהלכתא כוותיה בגיטין ודף כ' ע"א) ע"כ דר"י נמי ס"ל דבעינן מצוה מן המובחר והא דאמרי שם רבנן אין זה מן המובחר לטעמא דר"י קאמרי וכן מפורש בירושלמי שבת פרק הבונה עכ"פ ר"י ודאי דס"ל דבעינן מצוה מן המובחר, והשאגת אריה סי' נ' נסתפק בהידור מצוה אם הוא דאורייתא או מדרבנן ובתוס' מנחות ודף מ"א ע"ב) מפורש דהוא מדרבנן ע"ש וכן ס"ל להרא"ש פ"ק דב"ק דפוסק דשליש הוא מלגו משום דספק האיבעיא מלגו או מלבר היא לקולא וביאר הפלפלא חריפתא דס"ל שהוא ענין דרבנן, והפוסקים בשו"ע או"ח בסי' תרנ"ו דס"ל דשליש מלבר ועיין בביאור הגר"א ז"ל שם ע"כ ס"ל דהידור מצוה הוא מה"ת וכ"כ בספר קהלת יעקב בסוכה ודף כ"ט ע"ב) דשיטת רש"י היא דהידור מצוה היא דאורייתא ומעכב גם בדיעבד ועיין בח"ס בחידושיו לסוכה וא"כ אפשר דבזה פליגי ת"ק ור' יהודא כאן ודו"ק, אבל